כמו פאטה מורגנה במדבר צחיח באמצע קיץ לוהט, התייצבו עשרות אתלטים מחמש יבשות, כולל אלופי ניו-זילנד והודו, לצד בכירי המקומיים באצטדיון האתלטיקה בירושלים בעיצומה של המלחמה. היה זה ביום בחודש אוגוסט ששבר שיא עוד לפני פתיחת התחרות – שיא השרב. האם היה זה חלום או מציאות?
מציאות! גם האופטימיים ביותר לא העריכו שתחרות סבב עולמי תספק איכות כזו וגם קהל ייחודי, מאות רבות שברובם לא הגיעו עד עכשיו לאירוע כזה והגיבו בהתלהבות. אפילו האתלטים הופתעו כאשר הפכו יעד למרדף של ציידי חתימות.
אין ספק כי התחרות עלתה על כל הציפיות. התברר כי גם בארץ יש ביקוש לאתלטיקה בינלאומית, אם וכאשר יש לה קשר עם איכות. תתפלאו, אבל מאות ישראלים נוסעים לתחרויות ליגת היהלום. כמובן שהבשורה הגדולה היא הגעת האורחים מחו"ל בשיאו של חרם בינלאומי על ישראל, שעלול להפוך לרשמי בכל הנוגע לספורט. כנראה שכאשר מדובר בספורטאים בודדים ולא קבוצות או נבחרות, כל אתלט מחליט לעצמו, ובלי רעש ציבורי ולחצים חיצוניים קל לו יותר לנסוע ל"ארץ הבעייתית" שבכלל לא מפריעה לו, במיוחד כאשר יש צורך בצבירת ניקוד להשתתפות באליפות העולם הקרובה בטוקיו.
כל זה כבר מעלה על הפרק אפשרות יותר מדמיונית שבבוא הזמן, אחרי המלחמה, תארח ירושלים תחרויות בליגת היהלום. עיר יפהפייה בעלת חשיבות בינלאומית שיכולה לקבל הכרה משמעותית בתחום הספורט. יש צורך בתוספת של כמה אלפי מקומות ישיבה ועוד כמה שפצורים, אבל אפשר להרים כאן תחרות שטרם נראתה בישראל. זה לא חייב להיות מחר, אפשר לקחת את הזמן לסגור את כל הפינות ולחכות לימים שקטים. ירושלים יכולה לעלות על המפה בהקשר חדש לגמרי.
