ילדות רעות // קמילה סוסה ויאדה } תרגום: אדם בלומנטל } כתר } 233 עמ'
מחברת 'ילדות רעות', קמילה סוסה ויאדה, היא שחקנית וסופרת ארגנטינאית עטורת פרסים, ילידת 1982. בעיתונות בשפה האנגלית היא מכונה גם טרנסג'נדרית (וזאת, אף שבהערת מחַבּרת מיוחדת לתרגום האנגלי של הספר, ויאדה מסבירה ש"טרנסג'נדר.ית" זה מונח של "עולם ראשון" ו"פוליטיקה לבנה", ואילו היא נצמדת ל"טרווסטי" המדויק יותר לתרבות הלטינו-אמריקאית. ייתכן שאדם בלומנטל, שתרגומו יפהפה, לא היה ער לנקודה זו, ולשם נוחות הציטוט אשתמש כאן בעקבותיו במילה "טרנסית"). הספר 'ילדות רעות' עוסק בחייהן של טרנסיוֹת עניות שנאלצות להתקיים מזנוּּת בעיר קורדובה שבארגנטינה. אף שנקודת המוצא היא סיפורה של קמילה, הספר בוחן לא רק את שרידותו של הפרט בתנאי פתיחה קשים, אלא גם את כוחה של קבוצת מיעוט ליצור לעצמה קהילת השתייכות תומכת ומגוננת אל מול עולם עוין.
המספרת, קמילה, גדלה בבית שהָדַף אותה: משפחה ענייה, אם נרפית, אב מכה ומתעלל שמאיים תכופות להרוג את הילד בגלל שהוא "נשי". כשההורים לא בסביבה, "אני מתאפרת ורואה בפניו של הילד את הפנים של הזונה שאהיה כשאגדל", מעידה המספרת. "העיסוק בזנות כמעט מתבקש. כל חייך מנבאים לך שתהיי זונה... הפכתי לאישה שאני מתוך הכרח... הכל היה נורא מכדי שארצה להיות גבר בעולם כזה". כשקמילה עוזבת את בית הוריה ועוברת לעיר, היא פועלת תחילה לבדה: בימים היא לומדת תקשורת ותיאטרון באוניברסיטה, לשם היא מופיעה בלבוש גברי, ובלילות היא מתלבשת כאישה ומחפשת לקוחות. כשהיא מכירה קבוצת טרנסיות בפארק סרמיינטו, היא עוברת להתגורר איתן בפנסיון של טרנסית בת 178 (!) המכונה דודה אנקרנה, ומצטרפת אליהן לציד הלילי.
החיים בפנסיון מספקים לחוסות בו קורת גג והגנה אימהית אקטיבית של הדודה, שנמצאת שם בשבילן ופעמים רבות מחלצת אותן מתקיפות אלימות של לקוחות. החיים בפנסיון אף מספקים להן קבוצת השתייכות שבמסגרתה הן חוות, אולי בפעם הראשונה בחייהן, יחסים חברתיים של שותפות, דאגה וחמלה.
ואולם, לילה אחד, בעת שקבוצת הטרנסיוֹת יוצאת לפארק, דודה אנקרנה מוצאת בין השיחים תינוק נטוש ורועד מקור. היא מחליטה לאמץ אותו, מביאה אותו לפנסיון ומתמסרת לגידולו. גם אם "האינסטינקט האימהי שלה היה הצגה", נאמר עליה, "הוא השתלט על האופי שלה בצורה משכנעת". אך אימוץ התינוק משנה את חייה של הדודה. כדי להגן עליו היא נמנעת מלצאת איתו החוצה, ומצליחה בכך עד שהילד גדל וצריך להיפגש עם העולם, כלומר ללכת לבית הספר. אף שבשלב זה מחויבותה להגן על הילד גדולה עד כדי כך שהיא מגדלת זקָן, הסביבה העוינת והאלימה מכריעה אותה ומובילה לטרגדיה. עוד קודם לכן, כשהתקיפות האלימות מתגברות, הטרנסיות עוזבות את הדודה ואת הפנסיון.
זה ספר קשה ועצוב, אבל זוהי ספרות חכמה ומרתקת. יש בספר לא מעט אלימות, אך יש בו גם ביטויים מעודנים של חמלה, אכפתיות ואהבה. יש בו התנסות בחיים קהילתיים מיטיבים, ותקווה לחיים פחות עצובים ובודדים. יש בו גם ביקורת חברתית: המספרת מראה כי החיבור בין טרנסיוּת לזנוּת הוא בבסיסו תְּלוי מעמד. בארגנטינה, בזמן המתואר (סוף שנות ה-90 והעשור הראשון של המאה ה-21 לערך), טרנסיות עשירות יכלו, לעדותה, לבחור לא לעבוד בזנות. כמה מהן גנבו מקמילה ומחברותיה העניות את לקוחותיהן, לא בשביל הכסף אלא בשביל התענוג. "כינינו אותן העורבות משום שאהבו לבלות עם נבֵלות כמונו", מאבחנת המספרת בלשון מושחזת. הכתיבה של ויאדה מצוינת ומרובדת, והיא בין-ז'אנרית: משלבת בין רומן לפרקי ממואר, ונעה בין ריאליזם חד וחותך לבין היפר-ריאליזם שמאיר מחדש את הדמויות ואת אירועי היומיום. בצד דודה אנקרנה, ש-178 שנותיה הופכות אותה לכאורה ל"נצחית, חסינה כמו פסל אבן עתיק של אליל", בספר יש דמויות נוספות שנוגעות ביסוד על-טבעי: מריה, חירשת-אילמת שחולצה מפח אשפה, נהפכת במהלך הסיפור לציפור שנכלאת בכלוב. נטלי, שבלילות ירח מלא נהפכת לזאבה מסוכנת לעצמה ולסביבה, נכלאת באותם מועדים בחדרה. ישנה גם מאצ'י, המכשפה פותחת הכלובים ומשחררת הציפור הכלואה, וכן גבר חסר ראש, אך מלא רוך, פליט אפריקאי שבורח מהמלחמה בארצו. הפגניזם הזה אף עטוף פה ושם בדוֹק של קדושה נוצרית, טבולה בהומור, כשבסיטואציה של לידה המספרת מכנה את עצמה ושתיים מחברותיה "שלוש האמגושיות". הממד ההיפר-ריאליסטי מעניק לספר — המרוצף באירועי חיים קשים ומכאיבים, כולל תמותה מאיידס — נופך אגדי (אם זוכרים שאגדות הן לעיתים קרובות סיפורי אימה מוצפנים) או אפילו גדול מהחיים, אופראי (בסגנון 'לה טרוויאטה' של ורדי, למשל).
אף שהרומן מסתיים בטרגדיה, הטרנסיות אסירות תודה על מסע החיים המשותף, המלמֵד, שעברו בזכות נדיבותה של דודה אנקרנה: "הלילה יורד בזמן שאנחנו נפרדות מאימנו... כשאנחנו מגיעות לפארק מתחילים לצוץ בקבוקי המשקה, הסיגריות נדלקות, ואנחנו מספרות זו לזו איך היכרנו את אימנו, הדברים שעשתה בשביל כל אחת מאיתנו — האֵלָה עם רגלי החמר וידי המתאגרף". •
יש בספר גם ביקורת חברתית: המספרת מראה כי החיבור בין טרנסיוּת לזנוּת הוא בבסיסו תְלוי מעמד
