לפני שש שנים, כשחני נחמיאס חגגה 60, יצאנו לדרך. טיול נשים במרוקו. היא ואני ידועות בציבור כחברות, שתינו חובבות ספניולית וממולאים – אצלה זה מהשורשים היווניים ואצלי זה מהבעל הבולגרי, ובזכות הקלטת "בלי חיתולים" שכתבתי לה, היא הוכתרה בתואר הגומלת הלאומית. עכשיו, במרפסת, אני שואלת אותה מה קרה להבטחות שהיא פיזרה באוטובוס שקירטע בין החולות הצהובים.
"תזכירי לי מה הבטחתי, זה היה בעידן של טרום-יודה", היא מחייכת אל יהודה אליאס, שנכנס לחייה לפני שלוש שנים וחולל בהם מהפך תהומי.
סיפרת שעם כניסתך לעשור השביעי, את רוצה לעבוד פחות ולהקדיש יותר לעצמך.
"כבר המון שנים אני מבטיחה לעצמי לעבוד פחות ואיכשהו נשאבת לעבודה כי יש משהו מאוד מחמם לב בזה שעדיין רוצים אותך. זה לא ברור מאליו, בטח לא לנשים. לגברים יש הרבה יותר אופציות אחרי גיל 60. מצד אחד אני רוצה יותר לנוח, ומצד שני אני משוכנעת שאם ייתנו לי מנוחה אמיתית זה יהיה הסוף שלי".
הגזמת!
"לא, מפני שאני אדם שמונע מאנרגיה בלתי נגמרת שמוזנת מעשייה. זה כמו דינמו. אם לא תרכב על האופניים, לא ייווצר החשמל שדרוש כדי להעיף אותך קדימה".
למה את פוחדת להגיד "אני וורקוהולית"?
"אני לא וורקוהולית, אני מאוד אוהבת חופש ולטייל, ויודה יעיד שבחופש אני בן אדם אחר. בארץ אני חייבת להיות תמיד זמינה, מפני שיש לי כאן נכד ובת ואמא מבוגרת, בת 86. במלחמה עם איראן יודה ואני נתקענו בקפריסין, בשלוש לפנות בוקר קיבלתי התרעה ומיד נכנסתי לפעולה. הטלפון הראשון היה לאמא שלי שלא שומעת כל כך טוב, לוודא שהיא שמעה ושהיא יורדת למקלט. אחר כך צילצלתי למאי, בתי, לוודא שהם במרחב מוגן, ואחר כך לשתי חברות שלי שגרות לבד. אני בסוג של כוננות תמידית. בנוסף, יש לי שלושה נכדים בקמבודיה ופעמיים-שלוש ביום טום, בני, שולח לי סרטונים שהם החמצן שלי".
שיאנית מחזות הזמר
בגיל עשר היא התחילה לשחק על במות מקצועיות, "וזה אומר שאני כבר 56 שנה על הבמה, זה המון!"
וזה מפחיד?
"ממש לא. את יודעת כמה אנשים שהיו איתי בלהקה צבאית או בשנים הראשונות שלי בקאמרי ציפו וחלמו להיות נוכחים ורצויים ומבוקשים אחרי גיל 60? לפני שעה סיימתי את ההצגה השנייה ליום זה של 'היפה והחיה', הקלאסיקה של דיסני בבימוי משה קפטן, בדמות מאדאם דה תה. עשיתי את התפקיד הזה לפני 19 שנה כשלצידי היו כוכבי-על, וכשהציעו לי לחזור אליו אמרתי 'בשמחה'. אני באמת שיאנית מחזות הזמר בארץ, זה המיוזיקל ה-27 שלי, וזה לא המחזמר הראשון שאני עושה פעם שנייה".
"צלילי המוזיקה" היווה נקודת מפנה בקריירה שלה. "זה היה ב-95'. בדרך כלל אני לא זוכרת כלום, אבל את התאריך הזה אני זוכרת בוודאות מפני שזה היה שנתיים אחרי שצביקה, בעלי הראשון, נפטר. גם 'פיטר פן' מופיע ברשימת הפייבוריטס שלי, ומאוד אהבתי גם את מה שעשיתי עכשיו בבית ליסין, 'בלוז לחופש הגדול', בתפקיד דרמטי שרחוק מאוד מהטייפקאסט שלי. בכלל, החזרה שלי לתיאטרון, אחרי המון שנים ככוכבת ילדים, היא הדבר הכי טוב שקרה לי כיוון שהבית האמיתי שלי הוא התיאטרון. אחרי הצבא שיחקתי חמש שנים בקאמרי בהצגות למבוגרים בלבד, חנוך לוין ודרמות וטרגדיות. 'בלי סודות' מיתג אותי ככוכבת ילדים, ובמשך הרבה שנים כל ההצעות שקיבלתי היו פסטיגלים ומחזות זמר לכל המשפחה".
האם אני שומעת בקולך נימה של חרטה?
"חלילה, אני לא רוצה לירוק לבאר שממנה שתיתי וממנה פירנסתי את משפחתי, אבל בשבילי לחזור לתיאטרון זה להסיר את הקוקיות שהכריחו אותי לעשות, לפזר את השיער ולהכריז 'אני קודם כל שחקנית'. מרגשת אותי העובדה שהתיאטרון פתח את זרועותיו וחיבק אותי בחזרה. כבר חמש שנים אני ב'בוסתן ספרדי' בהבימה, בתפקיד הראשי הנשי, אם המשפחה. אני מאוד מקווה שאמשיך בתיאטרון לצד מחזות זמר".
הביקורת גמרה את ההלל על מאדאם דה תה ב"היפה והחיה". מה זה עושה לך?
"אני לא נשענת יותר מדי על ביקורות, גם כשהן ממש טובות. מחזמר זה השילוש הקדוש – לשיר, לשחק ולרקוד. בריקוד אני פחות טובה וזו הסיבה שסירבתי בתוקף ל'רוקדים עם כוכבים', אבל בכוריאוגרפיה של מחזמר אני עומדת בכבוד".
והרגליים? מה רמת הכאב אחרי שתי הצגות ביום?
"למה שתיים? עשינו גם שלוש ביום וזה בהחלט מאתגר, מה גם שאנחנו שרים חי, אין פלייבק. להפקות של דיסני יש חוקים נוקשים. וזה גם לא פשוט להיות ערה כל כך הרבה שעות. אני מגיעה לתיאטרון בשמונה וחצי בבוקר וחוזרת הביתה בעשר בלילה – באופניים, מתנה אדירה שנתתי לעצמי לפני עשר שנים, כשעברתי מבית פרטי ברמת-גן למגדל בתל-אביב. ובתור תל-אביבית בת עשר אני חותמת לך שאחד הדברים הכי טובים שקורים לעיר הזאת הוא הרכבת הקלה. נכון לעכשיו זה סיוט בלתי נגמר, אבל כשהעבודה בכבישים תסתיים זו תהיה ברכה".
וכמו תמיד, הניסיון האישי בוקע מגרונה. "מתחת לבית יש לנו תחנה של הרכבת הקלה. יודה אומר 'בא לך שוק הפשפשים?' ואני טיק-טק מתארגנת, ואנחנו מתיישבים ברכבת נקייה וממוזגת, בלי פקקים ובלי לחפש חניה. אני מקווה שיהפכו את מרכז תל-אביב לאזור שרק התל-אביבים יוכלו להיכנס אליו במכוניות. כשזה יקרה תל-אביב תהיה מטרופולין מטורף".
מוזר לי לשמוע אותך מדברת ככה. לפני עשר שנים נכנסת ברון חולדאי.
"בשנתיים הראשונות שלי ב'שרונה' היו המון-המון ליקויים בבניין ורצינו לזעזע את המערכת, אז מה יותר פשוט מלקחת מישהי שכולם מכירים אותה. הליקויים תוקנו, אבל כל מה שקשור לנגישות לא ייפתר לעולם. לבניין שלי אפשר להגיע רק אם צונחים אליו ממסוק או לוקחים מעלית מהחניון, וזה בלתי הפיך מפני שבעשר השנים האלה בנו על השטח עוד שבעה מגדלים. לא ברור לי מה יקרה כששלושת המגדלים שחסמו לי את כל הנוף יתמלאו בדיירים שיש להם מכוניות ושלילדים שלהם יש מכוניות. אני מתכננת לדווש לעד".
מהמרפסת שלך כבר לא רואים את הים?
"רק בין הבניינים. זה חבל, אבל זה לא עצוב מפני שזאת התפתחות אורבנית טבעית. אני אוהבת נוף אורבני, אני באמת אוהבת עיר, ובתקופות שבהן שקלתי ברצינות להוריד את הרגל מהגז ראיתי את עצמי עובדת בנדל"ן. זה מה שעשיתי כל השנים, לצד המשחק. קניתי ושיפצתי והשכרתי ומכרתי. השקעתי הרבה כסף בפנום-פן, בירת קמבודיה, שבה גר טום, בני הבכור (40) כבר 18 שנה. הוא בזוגיות עם בחורה קמבודית ויש להם שלושה ילדים מדהימים. ג'ייקוב (4) שנקרא על שם אבא שלי, ירין (3) ועדן (שנה וקצת). בדבר אחד הצלחתי בצורה יוצאת דופן – בגידול ילדים שהפכו להורים מרהיבים, בלי עין הרע".
ואת סבתא בפייס-טיים.
"לא רק, אני גם סבתא שטסה אליהם פעם בחצי שנה. יודה כבר היה איתי אצלם ובפעם האחרונה טסתי לשם עם אמא שלי. אלה הנינים שלה, מגיע לה לראות אותם. טום בנה שם מלון ובניין דירות שהשקעתי בהם, ועכשיו הוא בהייטק ואני מתפללת להצלחתו. בגלל ההייטק טום כתב את מה שהוא כתב".
"לא צריך לפחד"
זה הפיל שבחדר. הפוסט החשוף של בנה פורסם באמצע יולי בטוויטר, ובו דיבר לראשונה על כך שלפני 20 שנה הואשם בהחזקת חומרים אסורים, אישום שהופחת לעבירות אינטרנט. "בוקר אחד הגיעו שוטרים ולקחו מחשב ומצאו בו חומרים אסורים", כתב הבן. "הם מצאו בו היסטוריה ממחשב קודם שגובה למחשב חדש. מחשב מגיל 17, שממנו נכנסתי לאתר סרטוני סקס שהיה סדום ועמורה. אני נושא את העונש שלי כבר 20 שנה... הטייטל המבחיל הזה סוגר עליי והוא שלי לנצח".
נחמיאס מכירה כל מילה בטקסט המטלטל, והיא מכחכחת בגרונה לפני שהיא מגיבה עליו לראשונה. "טום לא התייעץ איתי לפני שהעלה את הפוסט. אחרי שהעלה אותו וראה את התגובות, ש-99 אחוז מהן היו מחבקות ומגבות, הוא צילצל ואמר 'אני מיידע אותך שכתבתי'. כמובן ששאלתי למה, ולמה עכשיו, וטום הסביר שהוא רוצה להרגיע משקיעים ישראלים שחיים בארה"ב, ששוקלים לקחת את הפרויקט שלו ולעשות ממנו עולם. הבנתי אותו. מי שכותב טום שטיינמץ בגוגל מגיע לכותרת של לפני 20 שנה.
"עו"ד מיכאל אדירעם הגיב על הפוסט של טום בצורה נוקבת. הוא כתב 'לפני 20 שנה, רוב בני האדם לא היו מודעים כלל לכך שהחזקת חומרים שכאלה, אסורה על פי החוק. יתרה מזו, חוק המרשם הפלילי, שבינתיים הוחלף, קובע שהרשעתך נמחקה וכאילו לא נעברה כלל, מה שאומר שמי שמזכיר זאת עובר על חוק לשון הרע'. הבנת?"
מכאן נובע שאסור להזכיר את מה שהיה?
"מכאן נובע שאחרי 20 שנה אפשר להפסיק לענות את הבחור בגלל מה שנמצא במחשב של קטין סקרן. הרי ברור שאם טום לא היה הבן של חני נחמיאס הסיפור הזה לא היה מקבל אף שורה בשום מקום. מגיע לו לעמוד זקוף קומה, עם כל 192 הסנטימטרים שלו – שאותם הוא ירש ממני, כמובן – ולבטא את שמו בגאווה, בלי עקבות מאירוע שחוק ההתיישנות חל עליו כבר מזמן".
זו הסיבה שטום חי בקמבודיה כבר 18 שנה?
"טום טס לקמבודיה בטיול שאחרי הצבא, שנתיים אחרי שהדבר הזה פורסם ובלי קשר אליו. הוא לא ברח מהארץ, לא הייתה לו שום סיבה לברוח. הוא לא היה דקה במעצר. הביאו אותו לתחנה, תישאלו אותו, שלחו אותו הביתה ושם זה נגמר. מה שהרג את טום זה הדיס-פרופורציה. זו לא הייתה סערה בכוס מים, זה היה צונאמי בכוס מים, ועל מה? לדעתי, טום בחר להישאר בקמבודיה מפני שהוא התאהב במקום הקסום הזה וגם התאהב בקמבודית שילדה לי שלושה נכדים. יכול להיות שההחלטה שלו להישאר שם נבעה גם מהרצון להתרחק מהמקום שעשה לו עוול למקום שבו יוכל לחיות בלי סטיגמות. ואני מבינה אותו. למה הוא צריך לסבול מאירוע שולי, שקיבל כותרות רק בגללי?"
איך הרגשת כשהמשטרה חגגה את ניצחונה על גבו?
"הייתי עצובה מאוד, בעיקר מפני שהיה ברור לי שכל ה'הו-הא' נובע מהעובדה שטום הוא הבן של חני. היה לי ברור שהוא יישא איתו צלקת, אבל לא חשבתי שזה משהו שיטלטל את עולמו עד כדי כך. טום הוא איש חופשי ומאושר שטס בכל העולם וגם חוזר ארצה, למרות שעם שלושה ילדים זה יותר מורכב. יש לי הרגשה שבקרוב הם יפתיעו אותי ויגיעו, כל החמישה, אולי כבר בחנוכה".
מכאן נובע שזה קשה להיות הבן של חני?
"לא, אני חושבת שלהיות הבן של חני זה הדבר הכי כֵּיפי בעולם. בתי, מאי, חיה כאן ונהנית מכל רגע למרות שזאת מדינה קשה, רווית מלחמות ודם ועצב שבה 'עליהום' הוא הספורט הלאומי. עבור טום, כמו עבור הרבה מאוד אנשים שבחרו לחיות רחוק מכאן, זה החלום ושברו".
אולי טום החליט להיחשף כך, מפני שהוא רוצה לחזור לישראל?
"אני לא רואה אותו חוזר לישראל מפני שהוא חי במקום מאוד רגוע ושקט ונעים, בבית שהוא קנה, כלומר קנינו ביחד, ויש לו עבודה נהדרת והמון חברים. קמבודיה היא עולם אחר, היא לא אירופה שמתאסלמת וגם לא אמריקה האנטישמית. בפתח ביתו של טום יש מזוזה שקבע הרב של חב"ד והוא ישראלי גאה שלא צריך להסתיר דבר ולא צריך לפחד".
עבודה קשה ותובענית
הנכדים הקמבודים שלה מעולם לא ראו את סבתא שלהם כשחקנית. "באחת החזרות האחרונות של 'היפה והחיה', כשכבר לבשתי את בגדי מאדאם דה תה, טום ביקש ממני לצלם וידיאו ועשיתי להם סיור מאחורי הקלעים כדי שיבינו מה זו הצגה. לא נראה לי שהם הבינו, אני לא חושבת שהם כבר היו בתיאטרון, הם קטנים. אבל אמיתי, הנכד הישראלי שלי, כבר ראה את 'היפה והחיה' והתרגשתי מאוד כשהוא היה באולם. האמת? את ההפקות האלה אני עושה בשבילו, ובשביל אמא שלי, כמובן".
בתה מאי (38) גרה ברמת-השרון. "היא למדה תואר ראשון בחינוך מיוחד ופסיכולוגיה, ואחר כך עשתה תואר שני בקיימות ותעודת הוראה, ועבדה הרבה שנים בתור גננת מופלאה ויצירתית. היום היא מדריכה בצוות פיקוח משרד החינוך באזור תל-אביב. לפעמים יש תחתיה גננות ותיקות, בנות גילי".
איך זה שחיידק הבמה לא דבק בפרי בטנך?
"הם דווקא השתעשעו בזה. מאי אמרה שבתור גננת היה לה קהל שבוי. טום עבד מאחורי הקלעים, היה עוזר במאי ותפאורן, ואני רואה הצלחה גדולה בעובדה שהרחקתי אותם מהמקצוע המאוד לא פשוט הזה. אנשים עדיין טועים לחשוב שמשחק זה תהילה ומחיאות כפיים והמון כסף, בשעה שזאת עבודה קשה ותובענית מפני שאתה כל הזמן חשוף לביקורת. אפילו ברחוב אני עובדת. יודה ואני הולכים ברחוב ולכל בן אדם שני יש משהו להגיד. בדרך כלל זה 'גדלתי עלייך'. השבוע שמעתי את 'גדלתי עלייך' מיפה בן דויד, מזכ"לית הסתדרות המורים שבאה להצגה. היא כמעט בת גילי".
אהבה בהפתעה
במקביל לתיאטרון היא מעלה מופע משותף, "להתאהב מחדש", עם הזמר יהודה אליאס (61) שחזר לחייה לפני כמעט שלוש שנים, "אחרי שהייתי גם אלמנה וגם גרושה, לא ויתרתי על אף סטטוס. בסוף המופע אנשים ניגשים אלינו ואומרים שהסיפור שלנו נתן להם השראה ושהחזרנו להם את האמון באהבה".
האיחוד העוצמתי קרה שנה אחרי גירושיה מבעלה השני, "כשלא חלמתי על זוגיות ולא רציתי זוגיות ולא חיפשתי זוגיות מפני שנהניתי נורא להיות לבד. חרתִּי על דגלי את הרצון להשתחרר מכל סוג של השתעבדות למערכת יחסים נוספת. למה קראתי לזה השתעבדות? מפני שכאשר מערכת היחסים לא טובה וצריך להניע אותה מכוח האינרציה היא גוזלת ממך המון כוחות. מדי פעם יצאתי וביליתי והייתי מחוזרת ברמות שלא דמיינתי. עם צביקה, בעלי הראשון, התחתנתי בגיל 24 וחצי ואחרי עשר שנים התאלמנתי. שש שנים אחרי זה התחתנתי עם מאיר, בעלי השני, מפני שרציתי שלילדים שלי יהיה אבא ואחרי 22 שנה הפרק הזה נגמר. כגרושה טרייה הייתי מאושרת".
עד שאהבת חייה נחתה עליה בהפתעה. "לפני 36 שנה יודה ואני היינו זוג בימתי ב'סאלח שבתי'. הוא היה הבן הבכור של סאלח ואני הייתי העובדת הסוציאלית של הקיבוץ, ובסוף כל הצגה התחתנו והתנשקנו, מה שלא הפריע לו להיות רווק עד עצם היום הזה. היינו חברי נפש, אבל כשההצגה ירדה כל אחד הלך לדרכו והקשר נותק. עד שהתחלנו חזרות למופע מחווה ליורם טהרלב. הוא היה אוסף אותי מהבית ובנסיעות גיליתי אותו מחדש בוורסיה הרבה יותר משוכללת שלו, כגבר מצחיק ושנון וחם, אבל אני מודה שגם הדברים האלה לא גרמו לי להגיד 'זה האיש שלי'. ממש לא.
"הקשר בינינו נולד במקרה. בדצמבר, לפני שלוש שנים, יודה הופיע בתיאטרון גבעתיים והזמין את מוניק בן מלך, חברתנו המשותפת, לראות את המופע. לפני שעלה לבמה הוא שאל אותה מה שלום חני ומוניק אמרה 'היא התגרשה והיא על הכיפאק, יש לנו פרלמנט בכל שישי'. מפה לשם הם צילצלו אליי בווידיאו והזמינו אותי להופעה ואמרתי שבקור הזה אני לא זזה מהבית, אבל הזמנתי אותם למרק אחרי ההופעה. שעה ורבע אחר כך יודה צילצל ושאל אם המרק מוכן. כששאלתי 'אתם באים?' יודה ענה שמוניק חתכה אבל הוא יכול לקפוץ אליי אם זה מתאים. זו הייתה הפעם הראשונה שהוא נכנס לדירה שלי. במרק לא נגענו מפני שהוא היה חריף ברמות-על, זה היה מרק קמבודי וטעיתי במינון של התבלינים. הוצאתי ערק ומאזטים, כיאה ליוונייה, ועד חצות העלינו זיכרונות ונקרענו מצחוק. לפני שהלך יודה ביקש 'תזמיני אותי פעם לארוחות שאת עושה לחברים', אז הזמנתי אותו לארוחת שישי, עם אמא שלי ואחי, הוא הגיע עם בקבוק ערק ונשאר עד עכשיו".
מתי הבנת שזו אהבה?
"הייתי בטוחה שזה פלירטון כי לא רציתי שמישהו ייכנס לחיים שלי, בטח לא לגור ביחד, וכל מה שלא רציתי קרה. בחצי השנה הראשונה הסתרנו את זה, כשראו אותנו ביחד אמרנו שהרגע סיימנו הופעה. יודה היה הראשון מבין שנינו שזיהה את הפוטנציאל. אני זוכרת את היום שהוא עמד במטבח, הכין לנו קפה, ופתאום הסתובב אליי עם עיניים דומעות, הוא רגיש נורא, ושאל 'את מבינה שיכול להיות שזה לכל החיים?' ואני זוכרת שעניתי לו 'יש מצב'. לעובדה שהוא צעיר ממני בחמש שנים אין שום משמעות בגיל 60 פלוס, ובפעם הראשונה בחיי אני מרגישה הכי מלכה, בביתי שלי, לצד האיש שלי, ומרגישה הכי נישאת על כפיים. איזה מזל שאלוהים שלח אותו אליי. בעשר בלילה, כשאני חוזרת הביתה אחרי שתיים או שלוש הצגות, יודה מחכה לי עם מזגן, עם מים חמים שהוא הדליק לפני חצי שעה ועם סיר אוכל שהכנתי כדי שנאכל ביחד. גם עכשיו, בתקופה לחוצה, אני לא יוצאת לתיאטרון בלי להשאיר לו משהו שהוא צריך רק לחמם. הוא קנה לי פנס לאופניים כדי שתהיה לי תאורת לילה והוא עומד במרפסת ומחכה עד שאני מגיעה. הדברים הקטנים האלה יותר משמעותיים בעיניי מהטבעת שהוא קנה לי".
תתחתנו?
"בשביל מה? אין סיבה. עברנו את גיל ההולדה".
על המצבה שלך יהיה כתוב "גברת פלפלת"?
"אני מעדיפה שיכתבו עליה 'תכף אשוב'. זה ייתן לי סיבה טובה לחזור לכאן".
