אז איך מחליקה לכם בגרון הילה קורח כפרזנטורית של בנק (הפועלים)? טוב תודה, בקרוב אצלך? מניח שכן. הייתה אשת חדשות מובילה ומגישת מהדורה עם מוניטין ללא רבב, ועכשיו עושה ספוטים של 30 שניות בשביל בנק שרשם בשנה שעברה 7.6 מיליארד שקל רווח.
אנחנו בסדר עם זה? כנראה שכן, אם לקחת בחשבון שאנחנו בסבבה גם עם אייל ברקוביץ' שמפרסם חברת בנייה שהוא מושקע בה, ועם רוב מכריע של עיתונאים בכירים בגופי החדשות המשודרים שמנחים כנסים מסחריים, ועידות ואירועים פרטיים, כי לך תסגור חודש עם כמה (וכמה) עשרות אלפי שקלים עלובים מאיזו חברת חדשות.
למה לא. שיהיה להם לבריאות, לא? אנחנו בעידן שבו ההיררכיות הישנות – בוודאי הציבוריות, הפוליטיות, העיתונאיות – בוטלו לטובת הכל הולך נצחי, ומי שלא משתתף בחגיגה בהכרח נדון לשלם תמורתה, או, גרוע מזה, לקטר עליה בעיתון.
רק שהדבר הזה, סליחה, מעורר דחייה במקרה הטוב, בפרט אם הגעתם בטיסה ישירה מהעולם הקודם, זה של דור תרבותי אחד אחורה.
לפחות עבור מי שגדלו, בגרו או הניעו את העולם בשנות ה-90, היה רק חטא אחד שאין עליו מחילה: חטא ה-sell out; מכירת מי שאת/ה, זהותך, כל מה שאת/ה מייצג עבור הציבור ועליו התפרסמת, תמורת כסף. דור הניינטיז מעולם לא התמסר או נכנע למה שכונה אז The Man, להלן השיטה, התאגיד, הכסף גדול. המנצחים הגדולים מבחינתנו היו מי שנותרו לנצח אותנטיים ונאמנים לעצמם – מאואזיס וקורט קוביין ועד ספרינגסטין, ניל יאנג או KLF (ששרפו פיזית את כל הכסף שהרוויחו) – והוכחת האותנטיות הייתה פשוטה בתכלית: מעולם לא מכרת את עצמך. מעולם לא התפשרת על עיקרון תמורת שום סכום, קמפיין, הצעה שאין דרך לסרב לה. אף אחד לא יקנה אותך, אותנו, את זהותנו.
עד כאן פרץ נוסטלגיה. מכאן שנות האלפיים וכל מה שבא בעקבותיהן; הזמן שבו כל סוג של פרסום או הכרה – לא חשוב איך הגעתם אליהם – הם רק ז'יטון שתכליתו להיפדות בקופה. כולם והכל למכירה – בפרט אמונות, עקרונות ואידיאולוגיות – והעולם מתגמל לא את האותנטיים אלא את חסרי החוליות ונע למקצבם של כוכבים על הספקטרום שבין בדרן פושט-רגל-שהפך-מנהיג העולם החופשי לגדעון סער. אז מהי רק עוד עיתונאית בכירה שהפכה לפרזנטורית של בנק? פוטייטו פוטאטו. הלאה.
