"שעת הנעלמים" נפתח באימג' מהמם, עצוב, מפחיד, שקשה לנער מהראש: בשעת לילה מאוחרת, בפרוור אמריקאי מנומנם, 17 ילדים בני עשר שלומדים באותה כיתה, יוצאים מביתם. בלי אף מילה הם רצים בזרועות מונפות, כמו ציפורים, לעבר היערות והסמטאות האפלות. האם נחטפו על ידי חייזרים? האם הם תחת כישוף? עלו בסערה השמיימה?
סרט האימה הנהדר של הבמאי הצעיר זאק קרגר עונה על השאלה, אבל רוב הסרט מתעכב על מבוגרים בעיירה ההמומה ומספר על האופן שבו הם מתמודדים עם האובדן. בין הדמויות: אב לילד שנעלם (ג'וש ברולין), המורה הבעייתית של הכיתה, שחלק מההורים מאשימים אותה בהיעלמות (ג'וליה גארנר החצי-ישראלית, אחת השחקניות הצעירות הנפלאות בהוליווד) והשוטר שאיתו היא מנהלת רומן (אלדן ארנרייך).
היעלמות של ילדים מול חוסר אונים של מבוגרים היא נושא שצובט במיוחד בישראל בשנתיים האחרונות, אבל גם בחו"ל היא מקור לבושה ולעצב כבד. אפשר לפרש את הסרט כגרסה חדשה לאגדת "החלילן מהמלין"; אפשר גם לראות בו קווי דמיון ישירים לתקריות הירי הרבות בבתי ספר בארצות-הברית, שבעקבותיהן יכולים המבוגרים רק להסתכל זה בזה בהלם ובדמעות ולספוק כפיים על כך ש"אי-אפשר היה למנוע את זה".
אפשר גם פשוט לראות את "שעת הנעלמים" כסרט פנטזיה/אימה קצת מיושן ואייטיזי, בקטע טוב – פרדי קרוגר פינת "אי.טי" פינת "דברים מוזרים": כולם סרטים וסדרות ששמו במרכז את בגידת המבוגרים בילדים ואת הצורך של הילדים להסתדר בלי מבוגר אחראי. רק שהפעם הפוקוס הוא על המבוגרים מלאי רגשות האשם, ואפשר לתהות אם יש בכך גם אמירה פוליטית על עולם שבו "אבות אכלו בוסר".
בסוף, מעבר לכל הניתוחים, מדובר בסרט אימה כיפי, עם כמה סצנות שימתחו אתכם לקצה. יש בו גם חסרונות, כמו חורים בעלילה שאפשר להכניס דרכם חללית שלמה, אבל בסך הכל מדובר בסרט מצוין, שמתאים לא רק לחובבי הז'אנר, ובדין הפך לסרט המדובר ביותר בעולם בשבועיים האחרונים.
