צריך להיות הוגנים עם אלמוג כהן וירדן שועה. כשחתולים רבים – הם שורטים, וכאשר אנשי כדורגל מתנגחים – הם מתחצפים. טבעם של ויכוחים ביניהם שהם גולשים מהר מאוד למילים שלא היו עוברות את בית הספר הגבוה לנימוסים. אם למישהו בפרסונה המקצועית והטמפרמנט של שועה יש משהו לומר לאלמוג כהן, רגע אחרי שבית"ר ירושלים הודחה מאירופה, זה ייאמר בהכרח בדרך שיש מכובדות ממנה. מי שכופר בעצם זכותו של שועה לומר משהו למישהו שמעליו בהיררכיה, נמצא בפלנטה הלא-נכונה. קבוצת כדורגל היא לא המפלגה הקומוניסטית.
מהצד השני, כשאלמוג כהן שומע אמירה מתריסה ומגמדת כמו "מה עשית בקריירה שלך?" הוא לא יכול לענות אלא באופן מסלים. הוא הרי לא יפתח את הטלפון, ייכנס לערך שלו בוויקיפדיה ויאמר לשועה: "צא ולמד, ידידי, יש לי קרוב ל-200 הופעות בנירנברג ובאינגולשטאדט". מכאן העניינים יכולים רק להידרדר. העובדה שזה לא נגמר באלימות פיזית היא בגדר מחמאה לשניים.
ההחלטה להשעות את שועה כך שיחמיץ את משחק הפתיחה של בית"ר מול בני-סכנין בשבוע הבא, גם היא לא דרמטית. הוא עוד יחמיץ משחקים העונה. הבעיה היחידה היא שמדובר בשד שאי-אפשר להחזיר לבקבוק. מעכשיו זה כבר חלק מהנרטיב של בית"ר בעונה הקרובה. הוא מאיץ עוד יותר את קצב צניחת הגרגירים במקום שבו הם מלכתחילה צונחים מהר מהממוצע. הסבלנות מלכתחילה קצרה, וכעת היא קצרה אפילו יותר.
ההפסד של שועה מסתכם בהשעיה קצרה. אלמוג כהן נדמה למנצח – מנהיגותו אושררה על ידי המועדון – אבל זה רק נדמה לו. הוא היחיד שעוד יכול להפסיד. עוד לא נולד האוהד שיאהב מנהל מקצועי יותר מאשר כוכב כדורגל כמו שועה, אבל נולד בהחלט מי שידרוש את ראשו של האדריכל של קבוצה כושלת, אם תיכשל. אל רשימת התלונות האפשריות כלפי כהן – פספוס בזרים – התווספה עכשיו טענה אפשרית חדשה בעולם שבו כולם מחפשים אשמים.
