אתמול נרצחה רוזית, צעירה מג'סר א-זרקא, מכדור תועה. אבל אין דבר כזה, "תועה". כדור לא טועה, הוא לא מתגלגל מהשמיים במקרה, לא נורה בריק. הוא תמיד תוצאה של אצבע לוחצת על הדק, של נשק שמסתובב בחופשיות, של מערכת שאיפשרה לו להגיע לשם. כשאנחנו אומרים "כדור תועה" אנחנו מסתירים את האמת: זהו כדור מכוון - לא בהכרח לאדם מסוים, אבל בוודאות כלפי חברה שלמה.
הכדור הזה נורה מתוך מציאות שבה כלי נשק לא חוקיים הפכו לנורמה, מציאות שבה כל חצר, כל סמטה וכל חוף ים יכולים להפוך לזירת ירי. תוצר ישיר של מדיניות, של ממשלות שכבר עשרות שנים מתייחסות לחברה הערבית כאל שוליים שאפשר להזניח. משטרה שמרימה ידיים מול ארגוני הפשיעה, מערכת משפט שמעדיפה לא להשקיע משאבים בפענוח רציחות של ערבים, ופוליטיקאים שמתייחסים לדם שלנו כאל בעיה פנימית ולא כאל סוגיה לאומית.
כשרוצחים יהודי - המדינה כולה רועדת. מוקמים צוותי חקירה מיוחדים, מוקצים תקציבים, נשלחות יחידות מובחרות, וכל המשאבים מופנים כדי לגלות מי עשה זאת ולהשיב את תחושת הביטחון. כשנרצחת צעירה ערבייה - הכותרות מתחלפות אחרי יממה, המשטרה מוציאה הודעה לקונית, והחיים אמורים להמשיך כרגיל. אבל הם לא ממשיכים. כל כדור כזה לא רק חודר לגוף - הוא חודר לנפש של קהילה שלמה, מערער את היכולת שלנו לחיות בלי פחד, משדר לנו שאנחנו שקופים, שחיינו פחות חשובים.
ולכן חשוב לומר בקול ברור: האלימות המשתוללת בחברה הערבית אינה בעיה תרבותית, אינה "חולשה פנימית", אינה תוצאה של חוסר משילות מקומי בלבד. היא תוצאה ישירה של מדיניות ממשלתית. מי שמאפשר לנשק לזרום בחופשיות, מי שלא נלחם באמת בארגוני הפשיעה, מי שלא אוכף את החוק ברחובות שלנו – הוא שותף ישיר להרג.
אנחנו צריכים לשאול בקול רם: למה סדר העדיפויות הלאומי לא כולל אותנו? למה התקציבים, החוקים, האכיפה והמשאבים מופנים שוב ושוב רק לכיוון אחד? והתשובה כואבת וברורה – כי חיינו נחשבים פחות. אבל אסור לנו לקבל את זה. לא כאזרחים, לא כנשים, לא כהורים, לא כקהילה. עלינו להפוך את הזעם שלנו לדרישה מתמדת שתבהיר: לא עוד כדורים ברחובותינו. לא עוד הפקרה. לא עוד שתיקה.
פידא שחאדה, מארגון השפעה לקידום מנהיגות מקומית קהילתית נגד פשיעה ואלימות.
