זה היה יום קשה לצפות בו בטלוויזיה. ההתעקשות של הערוצים בבוקר על מסך חצי-חצי (חצי אולפן, מול תמונות המחאה) יצרה איזון מלאכותי ולמעשה מקטינה את המחאה. הזעם לא עבר, מי שנשאר בבית קיבל תמונה חלקית של מחאה סטרילית ולא משמעותית במיוחד. הכל השתנה בשעות הערב, כשרבבות מפגינים הגיעו לכיכר החטופים. מתחושה שקרית שאף אחד לא בא, לתחושה שהמחאה בכל זאת הייתה משמעותית וחשובה.
אין זה פלא שהכותרת אצל שמעון ריקלין בערוץ 14 בערב הייתה "השביתה של השמאל כשלה, למרות קמפיין תקשורתי נרחב". בשאר הזמן התווכחו שם אם המפגינים הם סייעני חמאס במודע או שלא במודע (לפחות זה היה מאוזן). והיה גם מישהו שניגן בגיטרה ושר: "חבורת פנסיונרים שעושים לנו צרות, מה הם רוצים? חכו-חכו נתראה בבחירות" והפאנל הפתטי ומדושן העונג מחא כפיים וחייך. כאב של משפחות חטופים הוא סיבה למסיבה לריקלין וחבריו. יום קשה, אבל יש להם מצב רוח.
במהדורה המרכזית של הערוץ נקבע חד-משמעית: "כישלון יום ההשבתה מנע מחמאס למנף את ההפגנות לטובתו". מעניין, מי אומר את זה? ואיך זה נקבע? גם צפייה בדיווח מספר פעמים לא הביאה תשובות. גם לא נאמר איך חמאס היה יכול "למנף" את המחאות – ככה זה בערוץ הפנטזיות. עשרות אלפים הגיעו לכיכר החטופים בערב, כך ש"כישלון" זה בטוח לא. בסוף המהדורה דווח כי "זאת עצרת שמאל, עצרת של האופוזיציה". זאת בזמן שבערוצים האחרים הציבו שם אולפן, כיאה לגודל האירוע. נו, לפחות הם הקדישו דקות ספורות למשפחות החטופים. אולי הם ילמדו שם שאת הכסף סופרים במדרגות, ולא מסכמים יום מחאה כ"כישלון" כשהאירוע המרכזי נערך בערב.
מה שאינו פנטזיה הוא האירוע הדוחה שבו מוזיקה חזקה הושמעה מכיוון ביתו של שר החינוך יואב קיש, בזמן שסיגל מנצורי, אם שכולה לשתי בנות שנרצחו בנובה, דיברה. הרגע המביש הזה קיבל את הבמה הראויה אצל לוסי אהריש בערוץ 13. "תתבייש לך", אמר לו באומץ אלי אלבג, אביה של לירי אלבג ששוחררה מהשבי. יש לקוות ששר החינוך שמע את הדברים, או שאולי הוא שמע מוזיקה באותו זמן. שר חינוך שזאת התנהגותו? כל כך התרגלנו שבקושי היה אפשר למצוא התייחסות לאירוע הזה. אירוע קטן בתוך מחאה גדולה, אבל כזה שיכול ללמד הרבה על מה שנקרא אצלנו בכבוד "מקבלי ההחלטות". אם שכולה מדברת בזמן שמביתו של שר החינוך מתנגן השיר "על הדבש ועל העוקץ"? באמת שאפשר לסגור פה הכל.
בקטנה
הפרסומת למשקה האנרגיה BLU נראית כאילו מי שכתב אותה שתה עשר פחיות ברצף. גבר ואישה לבושים באלגנטיות ונאבקים ביניהם על פחית, בשיא המאבק האישה זורקת סכין לעבר הגבר וגם על הסכין יש את שם המותג )ממש במ־ קרה!(. הגבר מתחמק ואז נרמז לנו שיש מתח מיני בין הדמויות הללו. תסריט של ג'יימס בונד מאתר Temu . "יש משחקים שלא נגמרים", הם אומרים, ויש פרסומות שחבל שהן התחילו בכלל.
