האישה שהיא לפעמים אני ולפעמים לא-אני, שמפתיעה אותי בדרכים משונות, התעוררה בארבע וחצי לפנות בוקר והצמידה לאוזניה את אוזניות הרדיו, כהרגלה. ופתאום שמעה את המילה "אתראה", ושוב "אתראה" ועוד פעם "אתראה" וחשבה "מה זה צריך להיות?" ומרוב אתראות שבה ונרדמה.
שמה סוזאן. היא שאלה את עצמה למה קראתי לה סוזאן?
כששבה והתעוררה שמעה צפירה ואז הבינה שזו אזעקה. מה תעשה? תלך לעמוד ליד השירותים, שם הכי בטוח. למקלט אינה יכולה לרדת.
האוזניות עדיין על אוזניה. היא שמעה שיש חדירת מחבלים ליישובי עוטף עזה ולאט-לאט התחילה להבין שקורה משהו נורא. ואז הייתה לאישה האחרת שלה קראה סוזאן. אולי בגלל לנרד כהן. היא חזרה מיד לימים רחוקים אחרים. לא צריך להסביר למה.
סוזאן נסעה לירושלים באוטובוס. אז לא הייתה רכבת לירושלים. היא נסעה לירושלים לפגישה עם רופאה גינקולוגית, מומחית למנופאוזה, כדי להיוועץ בה.
סוזאן רצתה להישאר צעירה, אבל רופאת המשפחה שלה אסרה עליה לקחת הורמונים, כי אחרי הלידה השנייה הייתה לה פקקת ורידים ברגל ימין. הלידה בוצעה על ידי מלקחיים, שכפותיהם הוחדרו לנרתיקה אחרי שהמיילד עשה בו חתך כדי להרחיבו. הוא אמר לה: "התינוקת בסכנה, חבל הטבור כרוך סביב צווארה, צריך להוציאה מהר, כי היא עלולה להיחנק. ולכן אני מוכרח לחתוך מיד בלי הרדמה. סלחי לי, אני יודע שזה יכאב".
היא חזרה למיטה והרכיבה את האוזניות של הרדיו.
סוזאן חשבה שהפקקת נגרמה בגלל החתך, אבל היא לא כעסה על המיילד. היא הייתה אסירת תודה על שהציל את התינוקת, שבינתיים כבר הייתה לעלמה, בתה של האישה האחרת.
אבל סוזאן רצתה להישאר צעירה ונאה. היא רצתה לדחות את ההזדקנות, ההתקמטות וההתכווצות של הגוף. תהליך שכמותו ראתה אצל אמהּ.
בדרך לירושלים חלמה על אגם קומו וראתה בעיני רוחה את בלג'יו, המקום היפה ביותר שראתה מעודה. "התראה", היא נסעה לשם עם שתי נשים שהחשיבה בטעות כחברותיה, ובכל לילה מלילות הטיול בצפון איטליה בכתה חרש על משכבה, מרגישה דחויה ומושפלת.
הן היו צעירות ממנה. הן היו עשירות ממנה. הן רצו לראות חנויות ולעשות קניות, היא רצתה לראות טבע ואמנות. היא לא יכלה להרשות לעצמה לערוך קניות.
בירושלים עלתה על אוטובוס להר הצופים וירדה בתחנה של בית חולים "הדסה". "התראה". השיחה עם הרופאה הייתה מאכזבת. היא אסרה עליה לקחת הורמונים, כי הם יסכנו את חייה.
בתחושת אכזבה ירדה מהר הצופים העירה והלכה לבית טיכו. היא אהבה לשבת שם, לאכול דבר מה ולשתות קפה. בדרך כלל פגשה שם את המשורר המזדקן שאהב להרגיז את כולם, עד שהיה מסוגל לומר שהוא אוהב את היטלר, והם החליפו כמה מילים. הוא לא עשה עליה רושם. לפעמים הזמין אותה להצטרף אל שולחנו. היא התוודעה אליו ב-1969 כשניל ארמסטרונג נחת על הירח. זה היה מקרי לגמרי שהזדמנה ביום שלמחרת לירושלים וישבה ב"טעמון" לשתות קפה.
היה צפוף, ורק ליד שולחנו היה מושב ריק. היא שאלה, "אפשר לשבת?" "התראה" והוא הזמינה בתנועת יד. הם דיברו על הפלא הזה שאירע.
זה היה אירוע משנה תודעה, חשבה.
המקום היה מלא, המשורר המזדקן לא נראה. היה שולחן אחד בלבד שלידו ישב איש צעיר גבוה ויפה תואר ולידו מקום ריק.
"אפשר?" שאלה. הוא הניד בראשו. סוזאן התיישבה והביטה בו.
"את משוגעת", חשבה סוזאן. "את עוד מעט בת 90. משתוללת פה מלחמה איומה. החברה מתרסקת ומשנה את פניה. היא חיה בלי מוסר, מחקה אותו כמו שמוחקים גיר על לוח הכיתה, ואת, סוזאן, רק חושבת עליו כל היום. תפסיקי עם זה. התאהבות זה דבר מסוכן".
לא עזר לך שום דבר, אני אומרת לה. הכל בתוכך, סוזאן, התמוטט. גם המוסריות שלך עומדת בסכנה, ממש כמו זו של החברה שאת חיה בתוכה, שכבר קרסה. את לא עושה שום דבר נגד זה. תתביישי לך. חולמת על גבר צעיר ונשוי.
אבל אני, לא סוזאן, חושבת שסוזאן שכל כך רוצה להישאר צעירה, לא יכולה לעשות דבר, כי היא זקנה וחסרת אונים ואפילו לצאת לרחוב ולצעוק היא לא יכולה. היא, לא סוזאן, חושבת שצריך פשוט להרוג אותה, את סוזאן, ואז תמות גם האהבה האסורה הזאת.
העלמה, הבת שלה ושל סוזאן, מצלצלת אליה מלרנקה. היא נתקעה שם בדרך חזרה מברלין. היא צועקת עליה בכעס שאינה יכולה להישאר שם בדירה שלה בלי מקלט. והיא חושבת, סוזאן יכולה. האהבה נותנת לה הרבה כוח. והיא אומרת לעלמה, "אני לא זזה מכאן. את יודעת מה זה 'צומוד'? גם אני ככה".
"זה לא ייתכן", צועקת העלמה מלרנקה, "מצאתי לך דירה עם ממ"ד. תעברי לשם".
"צומוד", אני אומרת לה.
אחרי שיחות אינסופיות, שיחות של צעקות, אני וסוזאן אומרות לעלמה: "בסדר. אני מבטיחה בהן צדק לרדת למקלט בכל אזעקה".
העלמה נרגעה.
אני חושבת: איך אעשה זאת, לרדת ולעלות ארבע קומות? היא יודעת שסוזאן תעשה זאת. מי שמתאהבת כמו נערה בת 17 בגיל 90 ולא יכולה להסתכל במראה מרוב בושה על בלותה, תוכל. הו אל, רפא נא לה. אבל את לא מאמינה באל, אומרת לה סוזאן, אז מה פתאום את אומרת מין פסוק עתיק כזה?
ההורמונים ההם, שביקשה אז מן הרופאה בירושלים, פועלים פתאום מעצמם. הם ייתנו לה כוח לרדת ולעלות. לרדת ולעלות. היא לא תפר את הבטחתה לעלמה.
והיא וגם סוזאן, שלא הפסיקה להיות משוגעת, לא הפרו את ההבטחה, עד שהכל נגמר. בלילה האחרון הן אפילו עלו וירדו פעמיים. אבל בשלישית, ישבה במקום הבטוח ליד השירותים וחיכתה לשעה שבע. מעניין, חשבה, מי תהיה זו שתזכה, אני או סוזאן? ומה יהיה אחרי כל זה? האם האהבה תמות סוף-סוף?
היא חשבה על המלקחיים שחדרו פנימה לאחר החיתוך כדי להציל חיים. סוזאן אמרה לה, המלקחיים ההם עדיין פועלים. הם הם האהבה.
