להוציא מעריצי קומיקס שהולכים ומאבדים סבלנות למארוול, שמרנים משועממים שמחפשים על מה להתלונן בסרטי דיסני ומעריצי כריסטופר נולאן שצריכים לחכות עוד שנה (!) ל'אודיסאה', שכבר מעורר באזז פסיכי - קשה למצוא סרטים שבאמת מעוררים התלהבות. הכנסות של כמיליארד דולר ל'עולם היורה' ו'המיניונים' למיניהם זה נחמד, רק חבל שאחוז פעוט מהצופים זוכר אם זה פרק 7 או 9 בסדרה ומה זה משנה: הם ממילא באו בשביל המזגן. אבל אז מגיע חד-קרן: דיבור אורגני על סרט ו/או יוצר שבאו כביכול משומקום וחדרו לתודעה בלי קמפיין שיווק בעלות של טייסת F-35.
כזה הוא סרט האימה 'שעת הנעלמים' של זאק קרגר, שתופס את כל האוויר עם דיונים אינסופיים על איך ומה בדיוק קורה בו (בקצרה: 17 ילדים נעלמים באמצע הלילה מעיירה, וייב כבד של 'דברים מוזרים' פינת 'החלילן מהמלין'): מחדש או מדשדש, מטאפורה על ירי בבתי ספר וארה"ב המפולגת בעידן טראמפ או סתם רימייק מפונפן וריקני לסרטי פרדי קרוגר. כמו במקרה של 'תברח', גם כאן מדובר בסרט של קומיקאי שהלך לכיוון די שונה ומקבל בתמורה זמזומי אוסקר. אבל לא משנה אם יזכה או לא - מה שחשוב הוא ההוכחה שגם ב-2025, אחרי כל הנבואות על מות הקולנוע, לא צריך קומיקס בן 60 שנה כדי להיות אחד מלהיטי הקיץ; לפעמים מספיק רעיון טוב.
