1. בין כל הבשורות הקשות, הריבים והצעקות, חלפה הידיעה הקטנה אך המשמעותית: תחרות הנבל הבינלאומית בישראל בוטלה, לא נרשמו אליה מתחרים. בגלל החרם על ישראל. לא רוצים לבוא לכאן. זה כאילו פסח עלינו, אפילו לא ידיעה בראשי, לא פתח מהדורה, עוד דבר שהיה וחלף.
מקור התחרות הזו קשור בהקמת המדינה. בן-גוריון רצה שתהיה תחרות בינלאומית לענף מוזיקלי כמו שיש לכל אומה שמכבדת את עצמה. הוא ביקש למצוא לאיזה כלי עדיין אין תחרות בינלאומית, איזה כלי יוכל לשאוב את העולם הנה בתחרות בינלאומית קלאסית ומסוגננת. מצאו: הנבל.
"זה כמו משמיים", ודאי חשב לעצמו בן-גוריון. הנבל, כלי שקשור קשר עמוק אל מסורת ישראל, אל דוד המלך שניגן בו ונקרא אז כינור דוד. וככה הפכה ישראל למעצמת נבל, לאבן שואבת. כמו לארח אוליפיאדה או מונדיאל, רק הרבה יותר קטן, יותר לאוהבי הנבל, ותתפלאו, הם רבים.
2. כבר נאמר אלף פעם שאנחנו בשבע חזיתות, שמונה או תשע, אני כבר לא סופרת. בסוף, הדברים הקטנים, ההישגים של המדינה הזו, אובדים בדרך, בכוונה או בחוסר תשומת לב. וכשאנחנו מאבדים את הדברים הקטנים כביכול, אנחנו מאבדים את עצמנו.
זה לא בבת אחת. זה כבר קורה. פה משהו נעלם, פה משהו נשכח, פה מבטלים סל תרבות, שם סוגרים עוד משהו של העשרה. אנחנו חייבים לשמור, כדי שלחטופים יהיה לאן לחזור. איך אמר אלי שרעבי לאילנה דיין, "חזרתי למדינה טובה יותר?", מה נגיד לו?
קשה להאמין אבל מצבנו אפילו הידרדר. בוויכוחים על מי "שכח" יותר את 7 באוקטובר, בעיקר שכחנו את ההתפכחות שהייתה אחרי, שההזדמנות לתקן את המקום הזה התגלגלה לפתחנו, בכאב נוראי אבל כן, בהתחלה זה היה הרגש. זו הייתה התחושה. שיהיה תיקון. שחייב להיות תיקון והוא גם יקרה.
3. ההפגנה/יום השביתה/יום העצירה הוכיחו שהתיקון רחוק. אם שר החינוך משמיע מוזיקה מול זעקת אם שכולה ששתי בנותיה נרצחו בנובה, זה רק אומר שאחרי שנתיים עשינו לעצמנו את הנזק הגדול ביותר. איבדנו לב. איבדנו את המוזיקה. הנבל, החרמות, הם הסימפטום. אנחנו יכולים להתעלם אבל יכולים גם להתייחס לאזהרות הרופא.
האם כבר התאחר המועד? האומנם עוד יבואו ימים בסליחה ובחסד? באיזה סטייג' הפילוג והשנאה? זה בר-החלמה? אני כבר רוצה לראות אותם, את הימים הטובים, אני רוצה להריח, להרגיש ולקוות. נוכל להתחיל בריפוי כשנפנים שלא נוכל להשתקם בלי אחינו החטופים.
