בשלב זה של המלחמה, ניכר כי שני גורמים אינם רוצים בהשלמת עסקה כוללת לשחרור החטופים - ממשלת נתניהו וארגון חמאס. שניהם חוששים מהיום שאחרי, בעזה ובישראל, שניהם רועדים מהדין והחשבון שיצטרכו לתת לציבור שלהם ושניהם מבינים שבמקרה של עסקה כוללת הם ייאלצו להיפרד מעטיני השלטון. חמאס ונתניהו, כל אחד בתורו, חוששים יותר מכל מחזרתה של התקווה לעיני הציבור שלהם, מאחר שהמשמעות של התקווה היא סיום תפקידם בהיסטוריה של האזור.
וזה מה שקרה שלשום במהלך יום המחאה בעד עסקה לשחרור החטופים. התקווה חזרה לעיניים. שרי הממשלה ומעריציו של נתניהו ניסו בכל דרך אפשרית "לקלל" את ההפגנות והמפגינים, ובהם משפחות חטופים. בסופו של דבר הם יצאו מברכים. לא רק שהניסיון לתאר את המפגינים כבוגדים, סייעני חמאס וכיו"ב לא מנע מאזרחי ישראל לצאת מהבתים, זה אפילו דירבן אותם, וכל מי שהיה בהפגנה בתל-אביב יכול היה להבחין בכך. אלה לא היו רק המספרים יוצאי הדופן, אלא בעיקר האנרגיות וזהות המפגינים. לאחר חודשים רבים של היעדרות, הצעירים שבו לרחובות - חברי תנועות נוער, סטודנטים, חובשי כיפות וגם מילואימניקים. בעזרתם האדיבה של נתניהו, סמוטריץ' ואחרים שתקפו את המפגינים, קרה הדבר הכי מפחיד מבחינתה של הקואליציה הנוכחית: לאחר חודשים ארוכים של ייאוש, של כמעט הרמת ידיים, פתאום יש תקווה. לפתע מה שמתפרסם כל הזמן בסקרים בא לידי ביטוי גם ברחוב, בציבור. רוב גדול של אזרחי ישראל רוצה עסקה לשחרור החטופים, גם במחיר של עצירת המלחמה עכשיו. זה לא הופך אותם לבוגדים, גם לא לתומכי חמאס. להפך. הם אזרחים מודאגים שמבינים שהאומה הזו לא תדע מרפא, שהעם הזה לעולם לא יצליח להשתקם, מבלי שהחטופים יחזרו הביתה. ורובם מבינים גם את האמת השנייה הקשה - ממשלת נתניהו תעשה הכל כדי שלא לעצור את המלחמה הזו ותטרפד עסקה מלאה.
בלית ברירה, המחאה תמשיך להתמקד בממשלת ישראל. בנתניהו, שגם כאשר יש הזדמנות הוא אינו מפספס הזדמנות לפספס אותה - פעם בגלל ציר פילדלפי, פעם אחרת בגלל ציר מורג
אין לי ציפיות גדולות מחמאס. להפגין נגד קטאר כפי שקרא פה אתמול עמיחי אתאלי, או לפתוח במחאה כלכלית בינלאומית נרחבת נגד קטאר, הם בהחלט צעדים שיכולים להוציא את דוחא ואת חמאס מאזור הנוחות שלהם וצריך לשאול מדוע ממשלת ישראל לא עשתה זאת עד עכשיו. אבל בפועל, הדבר שמאיים על חמאס יותר מהכל, זו האפשרות של יצירת תקווה לתושבי רצועת עזה. כאשר כמעט כל מדינות ערב קוראות לחמאס להניח את הנשק ולאפשר לרשות הפלסטינית לנהל את הרצועה, כפי שקרה בשבוע שעבר, זה איום ממשי מאחר שהדבר מייצר תקווה עבור העזתים באשר ליום שאחרי. אלא שכאן נכנסת ממשלת ישראל שאומרת מיד כי לא תהיה מוכנה להפסקת אש אם הרשות הפלסטינית תשלוט בעזה. כלומר אותה ממשלה שמוכנה לשליטת הרשות הפלסטינית בערי הגדה, בשכנות לחצי מיליון מתנחלים, אינה מוכנה לשליטה של הרשות בעזה. מדוע? מהסיבה שהסכמה ישראלית לשינוי מציאות שכזה יוביל לפירוק ממשלת סמוטריץ'-בן גביר.
ולכן, בלית ברירה, המחאה תמשיך להתמקד בממשלת ישראל. בנתניהו, שגם כאשר יש הזדמנות הוא אינו מפספס הזדמנות לפספס אותה - פעם בגלל ציר פילדלפי, פעם אחרת בגלל ציר מורג. ממשלת ישראל שינתה את עמדותיה באשר לעסקה כוללת ובהתאם גם חמאס - הארגון שרצה עסקה כוללת דורש כעת עסקה חלקית, ממש כמו נתניהו, רק הפוך. שותפות אינטרסים. כשהורה סינוואר על אנשיו לצאת לטבח 7 באוקטובר, הוא הבין היטב את ההשלכות של הפעולה על עזה: נכבה, אסון של ממש, הרג של עשרות אלפי פלסטינים והרס בממדים אפוקליפטיים שרק יולידו עוד ייאוש בשני הצדדים והיעלמות התקווה לחיים נורמליים. לשם הוא חתר ולשם הוא הגיע. אך אם ברצוננו לנצח את המלחמה הזו, החטופים חייבים לחזור הביתה והתקווה חייבת לחזור לעיניים.
