רבים מהסרטים התיעודיים שנוגעים לאירועים היסטוריים בוחרים להתמקד בצמרת – בפוליטיקאים, בגנרלים, בהחלטות הדרמטיות שלהם, במהלכים מאחורי הקלעים ובתוצאות על המפה. הסרט "אנחנו, אנשי גוש קטיף" (בימוי: אילת הלר, זמין לצפייה ב-HOT), שהופק במלאת 20 שנה להתנתקות, בוחר להפנות את המצלמה למקום אחר: לחיים עצמם, לטראומה האישית של האנשים שפונו מביתם בניגוד לרצונם.
הסרט לא מנסה לשכנע בעמדה פוליטית כזו או אחרת, ובכך ייחודו. לא משנה באיזה צד אתם נמצאים – ראיית התהליך דרך עיניהם של אנשים שגרו בגוש קטיף ופונו היא חוויה מטלטלת. ההתנתקות, כך מראה הסרט, לא הייתה רק מהלך מדיני-ביטחוני אלא רעידת אדמה חברתית ורגשית שאת הדיה אנחנו חשים עד היום.
חלק מהמפונים נותרו עם כעס עמוק על המדינה. הם לא כועסים רק על עצם הפינוי, אלא בעיקר על מה שבא אחריו: ההתייחסות המזלזלת, חוסר הרגישות, התחושה שהמדינה בעטה אותם החוצה. "זרקו אותנו לכל הרוחות", אומר אחד המשתתפים, וקשה להישאר אדישים לדבריו. בעיניהם זה לא היה "פינוי", אלא גירוש לכל דבר. וגם אחרי שעזבו את הבתים, לא ניתן להם מרחב אמיתי לעיבוד הטראומה. התחושה הזו, מראה הסרט, הייתה זרז נוסף לקרע החברתי שממשיך ללוות את ישראל גם שני עשורים אחרי.
המסקנה הבולטת שעולה מהסרט היא שהמדינה התייחסה להתנתקות כאילו מדובר באלפי אנשים שעוברים דירה, לא באובדן בית, קהילה וזהות. הלר מראה שהכאב עדיין חי גם אחרי 20 שנה. באמצעות העדויות האישיות, צילומי הארכיון וקולות האנשים מזכיר הסרט שההיסטוריה לא נכתבת רק במסמכים רשמיים או בהחלטות ממשלה, אלא גם בנפשם של אלה שחוו אותה על בשרם.
"אנחנו, אנשי גוש קטיף" אינו תיעוד של מהלך פוליטי: זהו שיעור חשוב בזיכרון קולקטיבי, באמפתיה ובאחריות של מדינה כלפי אזרחיה. הצפייה בו אינה קלה, אבל אפשר וצריך ללמוד ממנה דבר אחד או שניים על רגישות.
