לא צריך להיות חמום מוח כדי שהדם בוורידים יתחיל לבעבע בואכה רתיחה. גם מי שמתנגד להמשך הלחימה בעזה היה חש בצביעות הגדולה שבלב נקיטת העמדה של אופ"א, כפי שהתבטאה בדקות שלפני שריקת הפתיחה לסופרקאפ. גם בלי שקראה לילד בשמו – "ישראל" – זה היה בלתי משתמע לשתי פנים.
אופ"א, שלא נקטה עמדה דומה בעקבות 7 באוקטובר, שנקראה לדגל אחרי מותו של כדורגלן עבר עזתי אך לא עשתה זאת לאחר הירצחו של ליאור אסולין, היא חלק מעולם שנוח לו – משיקוליו המסחריים? – להזדהות יותר עם כאבם של אנשים אחרים. העמדה של אופ"א מגרה עצב חשוף בישראליות, נוגעת בסנטימנט שהוא מעל לספורט וחוצה קהלים ומתעלה מעל יריבויות מסורתיות. מתחשק לצעוק.
מהי הדרך הצודקת להשיב לאופ"א? אולי מה שעשו אוהדי הפועל באר-שבע, כאשר הניפו בשבת האחרונה את השלט "שני דברים שצריכים להרוס – אופ"א וחמאס". זה צודק, נניח, כי האינסטינקט הוא לא לשתוק, כי מדובר בתגובה באותה שפה (שלט במשחק כדורגל). פערי התהודה בין הסופרקאפ לחצי גמר גביע הטוטו ברורים, אבל זה מה יש. מהי התגובה החכמה? הכל, רק לא זה.
שלט בכתב יד לא יוביל להרחקה של ישראל מהמפעליים האירופיים, והחשש מהאופן שבו יתפרש לא צריך למנוע מאדם לומר את דעתו, אבל האוהדים צריכים לשים דבר אחד לנגד עיניהם – זניח בהרבה מסוגיית מקומה של ישראל בעולם והיחס של אופ"א למלחמת חרבות ברזל – וזו טובת הקבוצה שלהם.
כדרכם של ארגונים גדולים, גם אופ"א לא אוהבת ביקורת. כגוף המנהל של הכדורגל האירופי, אין גם מי שיעצור אותה מלהגיב באופן לא מידתי אם כך תרצה. אם תיפול שערה משערות ראשה של הפועל באר-שבע בגלל השלט הזה, למי זה יועיל? ברור למי זה לא ישנה – לאופ"א ולעולם. הפועל באר-שבע כבר שילמה בבשרה על התנהגות חלק מאוהדיה. הדבר האחרון שהיא צריכה על הראש זה עוד כוכבית.
