השבוע דווח כי הממשלה שוקלת להקציב עשרות מיליוני שקלים כדי למשות מהים את שרידי אוניית אלטלנה שהוטבעה על ידי צה"ל ביוני 1948 ולהציג אותה במוזיאון כדי למנוע את "השכחת ההיסטוריה הרוויזיוניסטית". השר יריב לוין, שקרוב משפחתו פיקד על האונייה, וגם שר המורשת עמיחי אליהו, התלהבו. נניח לרגע לשאלה אם הממשלה צריכה דווקא עכשיו לבזבז מיליונים על העלאת גרוטאות, ונניח גם לתהייה מדוע אי-אפשר לזכור את אלטלנה בלי לטרוח להשיג חלקים מהאונייה.
מה שחשוב יותר טמון בכך שהפרשה הזו עדיין מרחפת מעל הפוליטיקה הישראלית, והזיכרון המשתנה של האירועים שהתרחשו מעיד גם על התמורות שחלו מאז בחברה.
פרשת אלטלנה, אם לתמצת, התרחשה כשהמדינה הייתה ממש בחיתוליה, לאחר שהאצ"ל בראשות מנחם בגין התחייב להתפרק לטובת גיוס לצבא שקם, צה"ל. האונייה הגיעה לארץ מצרפת, עמוסה בנשק ובניצולי שואה, שנועדו לסייע במלחמת העצמאות. הממשלה, בראשות בן-גוריון, הסכימה לקבל את הנשק ולפרוק את האונייה, אך עד מהרה התדרדרו העניינים.
באצ"ל ביקשו שחלק מהנשק יועבר ישירות ליחידות צה"ל שאליהן התגייסו אנשיו והעלו דרישות נוספות, ובן-גוריון סירב לקבל תנאים. מבלי לרדת לסבך הפרטים, אי-ההסכמה בין הממשלה ליוצאי אצ"ל הובילה לכך שצה"ל ירה על האונייה בפקודת הממשלה.
מבחינת בגין, הלקח מהפרשה היה נחרץ: "מלחמת אחים – לעולם לא". אלא שאם ממשיכיו הדגישו את הלקח שלו, בימין הנוכחי העיקר הוא להצביע על אכזריות השמאל
הפרשה, שמגלמת את אחד משיאי העימות בין השמאל לימין, נתפסת עד היום בקרב יוצאי אצ"ל ואנשי ימין כביטוי לאכזריות של בן-גוריון ולגישה העוינת של השמאל.
אלא שלפרשה יש עוד זוויות, שחברי הממשלה הנוכחית מתעלמים מהן, ודווקא בהן טמונים לקחים להווה. ראשית, מבחינת בן-גוריון הפצצת האונייה הייתה הכרחית כדי לחנך את העם, שרק החל להתגבש, לקבל את מרות החוק האחיד לכולם. הירי נועד לבנות את הממלכתיות ואת עקרון סמכות הממשלה.
מבחינת בגין, הלקח אחר. לאחר שהאונייה הוטבעה, ורבים באצ"ל ביקשו לנקום, הוא היה נחרץ: "מלחמת אחים – לעולם לא". אלא שאם ממשיכי בגין הדגישו את הלקח לגבי מניעת מלחמת אחים, בימין הנוכחי העיקר הוא להצביע על אכזריות השמאל. בשנים האחרונות אף הועלתה, בקרב הימין הקיצוני, טענה חדשה, שמעולם לא הושמעה בימי בגין: האשם הוא בכלל יצחק רבין, שכמפקד צעיר מילא את הפקודה וירה לעבר האונייה, ולכן אף נענש לימים בהירצחו.
האמת שפחות נוטים לזכור היא שאף שבגין מנע נקמה לאחר הירי, עוד לפני שהאונייה הופצצה כן פרצה מלחמת אחים זעירה: גם אנשי אצ"ל וגם חיילי צה"ל נהרגו.
יש לפרשה עוד היבטים, שקשורים גם לאיכות מנהיגותו של בגין, שנאלץ בעת המו"מ עם הממשלה לתמרן בין כוחות רדיקליים באצ"ל, שתבעו להתעלם מהממשלה, לבין אחרים שביקשו להיכנע לדרישותיה בטענה שאצ"ל כבר פורק ויש מדינה. אפשר לקשר לפרשה גם את הכרעתו המקבילה של בן-גוריון: לפרק את הפלמ"ח, אם כי ללא אלימות, בשל חששו מהשמאל הרדיקלי דווקא. כך שהמהלך נגד אלטלנה היה מורכב יותר מסלידתו מהימין.
לקחי אלטלנה אכן רלוונטיים ומרתקים לדיון בימינו. בין היתר משום שמאז ועד היום היוצרות התהפכו, ובימינו הכוח הממשלתי בידי הימין ואילו השמאל הוא מיעוט אופוזיציוני. אבל כדי לדון בלקחים לא חייבים לבזבז מיליונים על חיפוש גרוטאות, ובטח שלא צריך לבחון את הפרשה מהפרספקטיבה הלא מדוייקת והקורבנית של "השמאל רדף את הימין".