החגיגה נמשכת / את השינוי באוויר ניתן היה להרגיש כמעט מיד. הוא הופיע ברציפי הרכבת העמוסים בנוסעים ונוסעות מתוסכלים, בתורים הארוכים לאטרקציות הקיץ הנידחות, בבתים שבהם הובן כי עוד סבב מילואים בדרך למרות כל ההבטחות, במסדרונות בתי המשפט החרדים להיות הבאים בתור בקרקס של ח"כ טלי גוטליב, ואצל משפחות החטופים, החיים והחללים כאחד. כל המתח, החרדה, המצוקה, חוסר האונים, היו ואינם: שר הביטחון הודיע כי שם המבצע לכיבוש עזה ייקרא "מרכבות גדעון ב'". אנחת הרווחה חרכה את האטמוספרה.
זה היה יכול להיות אחרת לגמרי: למבצע היו יכולים לקרוא "מרכבות גדעון, הפעם עם הקובץ", או "צריך שניים לסולחה" כדי לציין את הפסקת האש (הזמנית?) בין השר והרמטכ"ל. ייתכן שעלו גם הצעות מרחיקות לכת אף יותר, כגון "גשמי תשרי" או שמא "ימים נוראים? לא לנו!" אבל מותג מנצח – תרתי משמע - כמו "מרכבות גדעון" לא מחליפים בכזאת קלות. בכל זאת, לפי הודעת שר הביטחון, "'מרכבות גדעון ב'' מגיע "בהמשך למבצע מרכבות גדעון, שהביא להכרעת חמאס". נותר לתהות, אם כך, מדוע ויתרו על השם המתבקש והמובן מאליו: "מרכבות גדעון: החגיגה נמשכת".
לשאלתם של קומץ קנטרנים מוכי גורל ורכי לבב, אשר מסרבים להבין את גודל האירוע: מבצע "מרכבות גדעון ב'" דרוש דווקא משום שמרכבות גדעון "הביא להכרעת חמאס". אם הכרעת פעם אחת, לא תרצה להכריע עוד פעם? להפך: מרבה הכרעה מרבה טוב, וכל יום שלא הכרעת - ביזבזת. ומכיוון שברור לכל ש"מרכבות גדעון ב'" לא ייפול מאחיו הבכור ואף יתעלה עליו בכל פרמטר (ולכן הרמטכ"ל התנגד אליו: לא נעים לו להרשים ככה, זה לא צנוע), אפשר ואף נדרש להתחיל כבר עתה לתכנן את "מרכבות גדעון ג'" וכו'. כידוע, מרכבות זה לא טנקים, לוחמים וחטופים חיים: אין סכנה שייגמרו.
אגב, נדמה שבשלה העת לפיזור הערפל סביב חידה מהגדולות של זמננו: מיהו "גדעון" ממרכבות גדעון, שכן לא צריך להיות אבנר נתניהו כדי לדעת שלמצביא התנ"כי הדגול גדעון (ספר שופטים) לא היו מרכבות. ובכן, בפרסום ראשון ניתן לחשוף: מדובר ב"גידי" מהלהיט של שרון ליפשיץ, שכתב דן תורן ז"ל. "גידי אל תיסע מפה"? איך לדעתכם הוא נסע? במרכבות כמובן. ועכשיו הוא עולה עליהן שוב. נראה אם גם יחזור.
תאונת שרשרת / לראש הממשלה יש לא מעט טענות קשות למנהיגי אוסטרליה וצרפת, אשר לדבריו מעודדים אנטישמיות בין השאר באמצעות כוונתם להכיר במדינה פלסטינית. הוא אפילו שלח להם מכתבים חריפים והציב דד-ליין לפעולה: ראש השנה העברי. כנראה אחר כך צה"ל יפלוש לסידני ופריז. אולי בהפסקה שבין "מרכבות גדעון ב'" ו"ג'". אמנם לא מדובר בתחרות, אבל בכמה אזורים בעולם עסקו השבוע דווקא בהצהרה מדינית של נתניהו: הסכמתו לקבל משרון גל תכשיט שעליו מפת ארץ ישראל השלמה והבעת הזדהות עם ה"חזון" מאחוריו. בישראל הדבר נתפס כעוד מופע חנופה מביך, מהסוג שנתניהו שואב ממנו הנאה משל היה מפעלי ים המלח (וכמוהם, זה אף פעם לא מספיק לו), אבל במדינות כמו ערב-הסעודית, מצרים וירדן וגם באירופה היו שראו בכך אמירה רצינית לכל דבר ועניין (ועוד מפיו של ראש הממשלה ולא של שר המורשת, ביטחון המורשת או מה שזה לא יהיה), ותירגמו אותה למונחים שהם מכירים: מ"טיהור אתני" ועד "ג'נוסייד".
מעניין כמה תרמה תאונת השרשרת הזאת למצב האנטישמיות.
נותר רק געגוע / נדמה שהמלחמה לימדה הרבה מאוד ישראלים וישראליות שאפשר להתגעגע עד כאב לאנשים שלא הכירו קודם ואף לא ידעו על קיומם. השבוע, למראה האזכרה של הירש גולדברג-פולין ז"ל, אחד מששת החטופים שנרצחו במנהרה שאליה התקרבו כוחות צה"ל, אי-אפשר היה שלא להרגיש את מלוא הטעם המר של ההחמצה: לא רק שמדינת ישראל נכשלה במשימה להחזיר בחיים אזרח שנחטף ממסיבה (וכבר הצטברו העדויות שהיה ניתן להשיבו); זאת ההרגשה שפיספסנו את כל השנים הרבות שבהן ישראל בפרט והיקום בכלל היו אמורים ליהנות מאדם כזה, שגם במצב הנורא ביותר שאפשר לדמיין מצא בתוכו עוצמות כבירות מספיק כדי להחזיק לא רק את עצמו, אלא גם את אלה שהיו סביבו. גם העובדה שנשארנו עם הוריו יוצאי הדופן, ג'ון ורייצ'ל, לא מנחמת. למעשה, וזה נכון גם לרב אלחנן דנינו, אביו המרגש של אורי דנינו ז"ל וגם לבני ובנות משפחתם של עדן ירושלמי, כרמל גת, אלמוג סרוסי ואלכס לובנוב, כנראה עדיף היה להם ולכולם שהיו נותרים אלמונים: גם דמויות מופת לא יכולות להחיות מתים.
בשלוש מילים / מדינה עם חום.
יורים וצוחקים / מי שגדל על ברכי ההומור האינפנטילי־אך־כובש של סדרת סרטי "האקדח מת מצחוק" לא יתקשה לצאת מרוצה־פלוס גם מהגרסה החדשה בכיכובם של ליאם ניסן (כן, הוא גם מצחיק) ופמלה אנדרסון (כנ"ל): הסרט הפך את השניים לזוג המרענן של הקיץ, לכם הוא יהפוך את הבטן (בקטע טוב, לשם שינוי).
משפט בשבוע: "אין כאוס תחבורתי" (השרה מירי רגב. הנסיעות שלה לחו"ל באמת מיותרות: כבר עכשיו היא גרה במציאות אלטרנטיבית)
