מן המפורסמות היא שתוכניות ריאליטי לא בהכרח משקפות במדויק את הדמויות שמופיעות בהן. לכן, בפורמטים שנשענים על משתתפים אלמונים, נטולי מעמד וחסרי השפעה (בטח על המוצר הסופי), הדבר המוסרי הוא לקחת את הנרטיב הטלוויזיוני עם קורט מלח, משום שגם אדם בוגר שהסכים לעסקה מפוקפקת זכאי למידה של הבנה והתחשבות. תפיסה זו בוודאי תקפה ב"4 חתונות", שעוסקת ביום מלחיץ למדי ומעודדת כמה שיותר שיפוטיות וקטנוניות.
ואחרי כל זה, טיפוס כמו שילת אבוטבול, מכוכבות פרקי השבוע, היא אקזמפלר שמותר לדסקס. אולי זה בגלל שהיא מחנכת בכיתה ו', מה שמעורר הרהורים על מערכת החינוך ועל התכונות שהתלמידים והתלמידות סופגים בה. ייתכן שזה בגלל שה"ערכים" המנחים אותה הם חלק מתופעה דומיננטית על המסך, ולא רק בריאליטי. ולא מן הנמנע שאם אותה התנהלות חזרה ושוב ושוב, אזי נשללת ממנה גם הנחת העריכה.
כמו מאור ברוכמן ב"אח הגדול", שילת היא גלגול קיצוני של "כל האמת בפרצוף", גם על חשבון נימוס בסיסי והבנת הסיטואציה. לאחר חתונתה, שפתחה את השבוע ולא נראתה כמו אירוע המילניום (ואכן זכתה לניקוד נמוך), היא התגלגלה מחופה לחופה עם ארגזים של רעל ודאגה להשפריץ אותו לכל עבר, מהאוכל ועד מזג האוויר. כמובן שגם האחרים לא חסכו שבטם - אלה כללי המשחק וכולנו טינפנו חתונה או עשר – אבל ניכר שהם איכשהו משתדלים לקחת בחשבון שזאת לא עוד ארוחת ערב (כמו ב"בואו לאכול איתי") אלא רגע מכונן ועמוק, גם אם בחרת לתעד אותו בריאליטי. למשל, כשפוגשים את הכלה/חתן בדרך לחתונה הבאה, לא דחוף לדכא אותם עד עפר.
אמנם, אנשים מגה-ביקורתיים לעיתים זקוקים לאמפתיה כיוון שאת האש הכי חריפה הם יורקים פנימה, עד כדי כיליון. שילת, וגם זאת מגמה אנושית שכיחה, מביטה על העולם ממרומי גיל 23 ורואה תחתיה אך ורק שטיחים, שרובם לא ראויים לבוא במגע עם נעליה. מי שנהנית לקטול כל פירור לחם בקריספי צ'יקן, השוויצה בלשונה הנחרצת (שגם הפיקה פנינים כגון "ממש הייתי אריה בודד") וביישה את מי שלא דבק בסטנדרט הכסחני. מן הסתם, לחתונה שלה העניקה ציון "עשר מעשר. אם היה מאה ממאה הייתי נותנת מאה ממאה". הקריינית שירה נאור ודאי הייתה מוסיפה: למה להקטין? קחי גם אלף מאלף.
אולם כאמור, הסיפור אינו שילת כי אם היותה משל על חֶברה שבה מלמדים לעוות מעלה כמו כנות ומנגד מביטים במראה ומוצאים שם את הבוס של אלוהים. מתברר שעד החתונה זה לא עובר, אלא רק מחמיר.
בקטנה
עודד בן עמי איבד אמש ב"שש עם" (חדשות 12) את שלוותו וצעק על בחור בשם איתמר, צעיר חרדי שלא רק שאינו מתגייס (ותלמיד חכם הוא לא) אלא גם העז להטיח באביב עזרא, מילואימניק שמשרת יותר מ־ 250 ימים והיד עוד נטויה, שהוא עושה את זה "בשביל הכסף". אבל עם כל הכבוד, עצם הצבתו של איתמר כצד שווה ב"עימות" היא החטא הקדמון, שמתקיים בהקשר של הגיוס רק מול עמדה חרדית. דמיינו, למשל, צעיר חילוני, נניח גאון במתמטיקה, שהיה גורס כמו איתמר, ש"הצבא כרגע לא מתאים, נקודה, נקסט". בן עמי לא היה טורח לשאוג עליו: אחד כזה מלכתחילה לא היה דורך באולפן.
