משהו משלי // גלית ליפין } תשע נשמות } 205 עמ'
יש שתי מסַפְּרוֹת ב'משהו משלי', ספר הביכורים של גלית ליפין, המופיעות לסירוגין מפרק לפרק: מספרת כל-יודעת המדווחת על המתרחש בגוף שלישי, ומספרת (אנטי-)גיבורה המעידה על חייה בגוף ראשון. כבר בקריאת הפרקים הראשונים עולה תחושה חזקה שזה לא רק עניין טכני. העולם המתואר בשתי הפאזות דומה מאוד בקונטורים הבסיסיים שלו: בראשונה עומדת במרכז אישה צעירה, בשנייה מעידה נערה על חייה מאז ילדותה. שתיהן חיות בשולי החברה, מוּעדוֹת לבדידות ולניצול, שתיהן חסרות שֵם ונגררות למעגל הזנות. עם זאת, הקוראת נדרכת: מה הקשר בין שתי הדמויות שמסופרות מפי שתי מסַפְּרוֹת שונות?
בפתח הספר הקוראת פוגשת את האישה. זו נמצאת באזור זנוח בקצה העיר, בשעת לילה שבה נשמעים רק קולות של חסרי בית מסוממים, שיכורים ומנועי אופנועים. היא בדיוק ניתקת מלקוח מאחורי בניין, שומעת יבבות והולכת אחר הקול. "היבבות נגעו ללבה", נאמר עליה. "יש ימים שהיא שומעת יבבות דומות בתוכה; הן מאיימות להתפרץ החוצה, אם כי היא לא זוכרת מתי בכתה בפעם האחרונה". למחרת היא מאמצת את הכלבלב. בפרק השני הקוראת כבר פוגשת את דמות הילדה. זו נגררת ברחובות העיר אחרי אמהּ, שאחר כך נוטשת אותה על ספסל במשרד השירות הסוציאלי: "ואז היא קמה... וסגרה מאחוריה את הדלת... ראיתי את הגב שלה מתרחק, אבל בגלל השלולית שעשיתי [מהשתנה במכנסיים] אפילו לא יכולתי לרוץ אחריה".
שני המעמדים הפותחים, הדרמטיים, האלה — מעמד אימוץ הכלבלב ומעמד נטישת האם — הם שקובעים את שני צירי העלילה, ואת הטון והאווירה הנלווים להם. בציר העלילה הראשון, חיי האישה נעים בין המפגשים עם לקוחותיה לבין הדאגה והטיפול בכלב. המפגש עם הכלב הוא שמעורר בה, בפעם הראשונה בחייה, רגשות חמלה ואהבה שלא הכירה, וסודק עמוקות את הקשיחוּת והניכור שעטתה על עצמה במשך שנים כדי לשרוד. כשהווטרינרית מפגינה מין נדיבות ומציעה לה עבודה שתוציא אותה לכאורה ממעגל הזנות, האישה מוותרת באופן יוצא דופן על החשד האינסטינקטיבי הטמון בה, ונעתרת להצעתה. אך העבודה בחנות לאביזרי הרכב של מכרו של אביה של הווטרינרית מתבררת כמלכודת מתוכננת מראש, שמסתיימת באונס קבוצתי של האישה על ידי שלושה גברים, אחד מהם אביה של הווטרינרית.
בציר העלילה השני הילדה-נערה מספרת בקולה על מעבריה בין שלושה בתי אומנה שמבטיחים הרבה, אך בפועל מנצלים לרעה את תלותה בהם ופוגעים בה פיזית ונפשית. התחנה הבאה שלה היא הפנימייה, שממנה היא בורחת לאחר שנכלאה בחדר מסורג, כעונש על התפרצותה על חברותיה הפוגעניות והריסת החממה שבה שהו. את הבריחה היא מתכננת בקפידה. מניעה אותה כמיהה גדולה לחופש ולחיים אחרים, אך זו מתרסקת במהרה אל מול המציאות שהופכת אותה תחילה לחסרת בית, ואחר כך לעובדת במועדון חשפנות.
תעלומת שני סוגי המְסַפְּרוֹת והקשר בין שני צירי העלילה מתבררת רק בעמודים האחרונים של הספר. שני שמות שהופיעו כמעט כבדרך אגב בתחילת הספר, בפרק שמסופר מפי הילדה-נערה בגוף ראשון — מופיעים שוב בפרקי הסיום המסופרים בגוף שלישי: שם העובדת הסוציאלית (דליה) עולה שוב כשזו מזהה בפני אישה שעוברת ברחוב עם כלבלב את פני אותה ילדה-נערה, שלהרגשתה לא עשתה די להצילה. ואילו שמה של האם הנוטשת (סילביה) מתגלה כעת לבתהּ במודעת אבל דהויה על גזע עץ, "מתחת לענף שנשבר מזמן". גם אם חשבנו לאורך הקריאה, שהמספרת בגוף שלישי מציגה את סיפורה של האם הנוטשת, ואילו המספרת בגוף ראשון היא בתה — ושלפנינו סיפור בין-דורי על מעגל זנות חסר מוצא — אנחנו מתבדים. מתברר ששתי המְסַפְּרוֹת, שמופיעות לסירוגין, מתייחסות לשתי תקופות חיים של אותה דמות: אותה (אנטי-)גיבורה שנשארת חסרת שם בטקסט כולו.
מדוע נזקקת ליפין לשני סוגי מְסַפְּרוֹת כדי לספר את אותה דמות? התשובה בידי הכלבלב: "היא הרימה את מבטה ופגשה במבטו, מרגישה פעימות של רגש בלבה... אם מישהו היה אומר לה פעם שתמצא אושר כזה בכלב רחוב, הייתה מגחכת. עכשיו ידעה: זאת אהבה". המספרת בגוף שלישי נצמדת לנקודת המבט של ה(אנטי-)גיבורה. עמדה זו מאפשרת לה לתאר את הדברים מבחוץ ומבפנים בעת ובעונה אחת, ולהרחיב כך את המבט הילדי ליחסי אני-זולת בוגרים. הופעתו של הזולת — הכלבלב — מסמן את המהפך הרגשי של האישה בעזרת נקודת המבט המרחיבה של המספרת בגוף שלישי.
הבחירה של ליפין בשתי מְסַפְּרוֹת מתחלפות — והשהיית פתרון חידה זו לסוף הספר — היא בחירה חכמה ואפקטיבית שיוצרת מתח עלילתי, ומאפשרת לקוראת לתפקד כבלשית בספר שאינו בלש. אף שהספר דק, הכתיבה מדויקת ואירועיו הרבים יחסית אינם מעוררים לרגע תחושה של עומס. להוציא פרק הסיום הקצרצר והחופזני, שבו נשלחות לאישה מילות אהבה מעולם המתים — עולם זר לטקסט וחסר הצדקה מתוכו — זה ספר ביכורים מרשים. •
הבחירה של ליפין בשתי מְסַפְּרוֹת מתחלפות היא בחירה חכמה ואפקטיבית שיוצרת מתח עלילתי
