זוכרים שבסוף העונה שעברה זיו אריה נעמד מול שדר הקווים, ובכאב אמיתי שפירק את הלב ירה מונולוג שהשורה התחתונה שלו הייתה: עם כל הכבוד לכדורגל, בכל שבוע אנחנו מדברים על החטופים וכלום לא קורה. במצב הזה אין טעם להתחיל את העונה הבאה.
החודשים חלפו, החטופים עוד בעזה, נמקים וגוועים במנהרות מוות, המלחמה הנוראית נמשכת והליגה יצאה לדרך. המציאות חזקה יותר. גם ההדחקה וההכחשה. אנחנו חיים במדינה לא נורמלית, במצב נפשי קיצוני, טראומה ואבלות קבועות מרחפות כמו אובך שאתה מנסה לנשום דרכו – ובינתיים אתה מתחבט איפה מדמון נכנס במערך של לאזטיץ'.
עמוק בפנים אנחנו יודעים שהדיבורים האלה הם בריחה עלובה שלא מובילה לשום מקום. מתישהו נתנגש במציאות וזה יהיה לתוך הפרצוף. אנחנו שומעים את הקולות מאירופה, רואים את החרם הסמוי על כדורגלנינו, מרגישים את העקצוץ שחשים מצורעים. ברגע שיגיע חרם בינלאומי על הספורט הישראלי – וזה לא תסריט כל כך מופרך – אז נרגיש כמה ההכחשה הייתה לא רק פתטית, אלא גם מסוכנת.
זה באמת מגניב לנתח את ה-4-3-3 הקשיח של קוז'וך ואת האלמנטים ההגנתיים של אבוקסיס, אבל אנחנו חייבים להיות כנים עם עצמנו ולדבר על האפשרות שמתישהו מישהו עלול לזרוק אותנו מהמשחק. הטונים באופ"א ובעולם לא מעודדים וצריך להתכונן לרע מכל. בזמן שאנחנו נערכים לקראת המשחק בין בני-סכנין לבית"ר ירושלים כדאי גם לדמיין מצב שבו נבחרת ישראל בכדורגל תוצא מחוץ למעגל מוקדמות המונדיאל, שמכבי ת"א של גולדהאר תידחק מחוץ למפעלים האירופיים והרכש המרהיב שהנחיתו עופר ינאי ושמעון מזרחי ייאלץ להסתפק במשחקים מול נס-ציונה. הלו, הספינה עומדת להתנגש בקרחון והתזמורת משחקת סטנגה על הסיפון.
כן, לא נעים להיות הנודניק שמקלקל את המסיבה, אבל עונת הכדורגל 2025/6 יצאה לדרך כשמעליה עדיין רובצת עננה כבדה. כבר כמעט שנתיים היא שם, נוכחת ביציעים, מכבידה על כל חגיגה ספונטנית של כיבוש גול, מזכירה שהשמחה לעולם לא תהיה שלמה עד שהפצע לא יטופל, שהחטופים לא יחזרו למשפחותיהם והמלחמה הארורה לא תסתיים.
כדורגל יכול להציע נחמה, לייצר קהילה תומכת, מחברת - אסור שהוא יהפוך לסם המונים שמאפשר בריחה מהתמודדות עם השאלות הקשות.
