בשבוע הראשון שבו הגענו לעמק אאוסטה תיכננו מסע קטן של תצפית אגמים. היה לנו ברור שבעיטור סביבתי כזה של הרי שלג, ניחשף למחזות נוראי הוד כולל מפלים ופלגים שצונחים מן הפסגות ישר אלינו. אחרי שלוש שעות נהיגה, טיפוס, צעידה והתייעצות נמרצת עם גוגל, לא גילינו שום אגם. גם לא במפה. מישהו כאן יצא מדעתו, חשבתי, אאוסטה חייבת להיות ארץ פלגי המים. הרים מושלגים, דנדוני פרות, כרי מרעה ירוקים, רק מים אין בכלל. כאילו פינו אותנו לבית גוברין בחודש אלול.
פותחים שוב את ספר אגמי העמק. המון מפלים, פלגים, אגמונים שנובעים מאגמי ענק. המשותף לכולם הוא שהם ממש לידנו, רק סמויים מהעין. בעיון מדוקדק יותר, אנחנו מגלים פרמטר נוסף: ספרות כמו 3,000 מטר, 2,700 מטר, המציינות את גובהם של האגמים. רבים מהם צפונים בתוך לועות של הרי געש, חלקם בתוך מכתשים. חציים מתנשאים מעל קו הצמחייה ולתייר? כלום לא נשאר. לכו תלמדו לטפס עכשיו. מה פשר הטרלול הזה? מדבריות יש לנו בלי עין הרע גם בארץ ציון. הסיבה היא, כמובן, פוליטית-כלכלית. המחוזות השכנים לא התברכו בהמון מים וכאשר החלו למשוך לכיוונם צינורות ותעלות, התכנסו ראשי העמק ופתחו באיגום נרגש: כל מה שיורד מן השמיים ומן ההרים, נכלא בתוך סכרים, ומכוון להשקיית כרי המרעה ומטעי הפרי.
× × ×
אז למרות שניסינו להסתיר מאיתנו, זה לא עבד להם. הסיפור של משפחתנו עם אגם לה מולא (Le Moulin) לא התחיל באופן שגרתי. סביר שאפילו רוב בני המשפחה עצמם לא היו מגיעים אליו לולא דניה, בתי, רבת-התושייה, שמצאה כתם תכלת במפה והחליטה לעקוב אחריו. המידע מועט מאוד, למרות שנדמה שהאיטלקים דווקא כן יודעים איפה לטייל. הם כנראה פשוט לא מרגישים את הצורך לחלוק. הסיפור שלנו מתחיל בבוקר בהיר. דניה שמתעוררת בבוקר, נחושה לצאת לחקור את הפינות הנסתרות של הרכס האהוב שלנו וזיהתה נקודה תכולה במרכז המפה. שעה נסיעה. כעבור חמש דקות התיק כבר ארוז וכולם נשלחו לרכבים. יוצאים לדרך.
כעבור נסיעה מרהיבה ביופייה שמתפתלת בין הרים וכפרים, הופתענו לגלות בקצה הדרך סכר אדיר ממדים, מבנה תעשייתי עשוי בטון כשהמחשבה עצמה על הדרך שעשה הבטון כדי להגיע עד לשם מסחררת לחלוטין. מאחורי הסכר, בין ההרים המושלגים, מתחבא אגם רחב, מוקף עצים וצמחייה ירוקה, עם מים בצבע טורקיז בוהק שאף צייר לא היה מעלה בדעתו.
התחלנו ללכת במסלול, אך מזג האוויר רצה אחרת. השמיים הקודרים והרוחות הקרות סימנו לנו לחזור והגשם היה זה שגירש אותנו בחזרה לבית ולאח החמה. למרות הביקור הקצרצר, האגם והסכר נצרבו בזיכרון ולנו נשאר לחכות לשמיים שיתבהרו ויאפשרו לנו לחזור ולחקור את האירוע.
× × ×
כשהגענו פעם נוספת בעונת הקיץ, הבנו שהגשם גירש אותנו בצדק וההמתנה הייתה שווה כל רגע וכל פיסת נוף. באור השמש, האגם הפך לציור של ממש. פרחי הבר הבהיקו בשלל צבעים והשמש נצצה על המים. האוויר התמלא פרפרים בכל גוון ובכמות כזו שאם מחכים בסבלנות, הם אפילו יעצרו להגיד שלום ולנוח על כף היד.
התחלנו לצעוד על המסלול הרחב לצד האגם ולפתע, שמענו רחש. פכפוך עדין, ומולנו התגלה מפל קטנטן. זרם מים קליל המקפץ במורד הסלעים, חוצה את מסלול ההליכה וממשיך בדרכו מטה. ההתלהבות הייתה בשיאה. לו רק ידענו שהדרך צופה לנו אינספור מפלים נוספים, כאלה שממש ניתנים לליטוף ושכשוך. בספירת המלאי הגענו ל-22 מפלים לאורך מסלול ההליכה, חמישה קילומטרים לכל כיוון. סכר Place Moulin הוא מהגדולים באירופה והגדול ביותר בצפון איטליה. מתחתיו נמצאת התחנה ההידרואלקטרית המספקת חלק משמעותי מאוד מהחשמל לעמק אאוסטה, הפועל כולו על אנרגיה מתחדשת בלבד.
× × ×
אם תגיעו עד הקצה תמצאו שם מסעדונת קטנטנה ובית אירוח לאלה שהמשיכו משם טיולי תרמילאות נוספים. אנחנו הסתפקנו בקפוצ'ינו ופסטה בולונז. לאורך המסלול נתקלנו גם בכמה מבנים מסתוריים, גשר עץ קסום העובר מעל המים, ספסלים להפסקת מנוחה או סתם לשבת לספוג את אוויר ההרים וניחוח הפריחה. מאז אגם לה מולא, קונספט חיפוש הכתמים הכחולים הפך לנפוץ יותר, והאגם עצמו הפך לאחד האהובים עלינו בכל אזור עמק אאוסטה.
