הישן בגיא
בְּלֵב שָׂדֶה יָרֹק, מוּל זֶמֶר הַנָּהָר,
עַלְוָה כְּסוּפָה תִּרְגַּשׁ, טְרוּפָה לְלֹא מִסְתּוֹר,
שֶׁמֶשׁ זֹהַר תָּאִיר אֶת גְּאוֹן לֵב הֶהָר:
גַּיְא קָטָן וְחָבוּי מְבַעְבֵּעַ בָּאוֹר.
שָׁם חַיָּל עוּל יָמִים, פִּיו פָּעוּר, רֹאשׁ גָּלוּי,
עַל חֶלְקַת צַוָּארוֹ תְּכֹל הַזֶּרֶם עוֹבֵר,
נָם עַל עֶרֶשׂ הַדֶּשֶׁא בָּאוֹר הָרָווּי
דֶּמַע שֶׁמֶשׁ נוּגֶה עַל מִצְחוֹ הַחִוֵּר.
רַגְלָיו בֵּין הַפְּרָחִים, חִיּוּךְ עַל שִׂפְתּוֹתָיו,
יָשֵׁן כְּיֶלֶד תַּם חוֹלֶה עַל הַמִּשְׁכָּב.
חַבֵּק אוֹתוֹ, הַטֶּבַע, כִּי הָרוּחַ קַר.
אֶת נְחִירָיו נִיחוֹחַ פֶּרַח לֹא יַרְעִיד,
בַּשֶּׁמֶשׁ נָם, אֶל הֶחָזֶה זְרוֹעוֹ יַצְמִיד;
מִשְׁנֵי חוֹרִים, בְּצַד הַגּוּף, דָּמוֹ נִּגָּר.
הרוע
עֵת יְרִיקוֹת מִקְלָע בְאֹדֶם צֶלֶף
שׁוֹרְקוֹת בְּלִי הֶרֶף בִּרְקִיעִים אֵין קֵץ;
גְּדוּדֵי שָׁנִי אוֹ יְרַק מוּל לַעַג מֶלֶךְ
קוֹרְסִים בָּאֵשׁ לִכְלוֹת וּלְהִמָּחֵץ.
בְּעוֹד טֵרוּף מַשְׁמִיד לְלֹא רַחֵם,
מֵאָה רִבּוֹא שׂורֵף בְּתֵל מַלְכֹּדֶת,
מֵתִים דַּלִּים! בַּקַּיִץ, דְּבַשׁ גִּילְכֶם,
הַטֶּבַע, שֶׁבָּרָאת אוֹתָם בַּקֹּדֶשׁ! —
הָאֵל, צוֹחֵק לִגְבַב רִקְמוֹת דַּמֶּשֶׂק,
כְּסוּת לְמִזְבֵּחַ, קְטֹרֶת, זְהַב גָּבִיעַ,
נִרְדָּם מִפְּתֹל הוֹשַׁעְנָא שֶׁיַּבְקִיעַ,
נֵעוֹר מוּל כַּת שֶׁל אִמָּהוֹת נִרְמֶסֶת
בִּשְׁחוֹר מִצְנֶפֶת, מִתְיַפְּחוֹת בְּיַחַד,
יַגִּישׁוּּ לוֹֹ פְּרוּטָה בְּתוֹךְ מִטְפַּחַת!
שני שירים אנטי מלחמתיים של רמבו, שניהם נכתבו ב-1870, בעת מלחמת צרפת-פרוסיה. בראשון הטבע שרמבו רואה בו דבר חיובי — בעצם מין אלוהות — תופס את רוב השיר ורק במין סיום בלשי מפתיע מתגלה זוועת המלחמה. בשני הטבע נזכר רק לרגע כמשקל נגד לאל הרקוב והמושחת שלועג לנתיניו המסורים
