במשך שנים ניסה אלי זוגלובק לשכנע את אשתו, רונית, להיכנס לעסק המשפחתי לייצור בשר, שהקימו סבא וסבתא שלו בשנת 1937, לאחר שברחו מאימת הנאצים והתיישבו בנהריה.
"אבל תמיד סירבתי. הרתיעה אותי המחשבה להיכנס לעסק משפחתי קיים, והעדפתי לעשות את הדרך שלי", אומרת מי שאכן עשתה את הדרך שלה, כטכנולוגית מזון פורצת דרך בישראל ובעולם, עד שלבסוף שני הנתיבים נפגשו, והכל בזכות סבתא שלה, רחל פרץ.
"מהמטבח של סבתא שלי קיבלתי את האהבה העמוקה לבישול ביתי, מנחם, עשיר בטעמים. מהמטבח של אמא את המודעות למזון בריא. אמא תמיד הנביטה משהו, שתינו מיץ רימונים סחוט ואכלנו הרבה יותר כוסמת ירוקה והרבה פחות פחמימות זמינות. מתוך החיבור הזה הגעתי בגיל 19 לאוניברסיטה העברית ולמדתי מדעי המזון", היא מספרת.
משם התחילה קריירה שנמשכת כבר יותר מ-30 שנה, שבמהלכה עשתה גם תואר שני בשיווק ומינהל עסקים, כתבה תזה על האומאמי – הטעם החמישי, עסקה רבות במבחני טעימה, והובילה כמה מהמהפכות השקטות בתעשיית המזון הישראלית והעולמית. כך, למשל, היא יישמה בארץ את התוכנית לניתוח סיכונים בריאותיים בתעשיית המזון שפותחה עבור האסטרונאוטים של נאס"א, והובילה פרויקט שהסמיך את תעשיית הבשר המקומית לייצא לארצות-הברית – "ובדיעבד הבנתי שכבר אז עבדתי עם מפעל זוגלובק, והיום אני סוגרת מעגל", היא צוחקת.
היא בת 51, אמא של אלון, עומרי ואלה, בני 18 עד 25, והמשפחה מתגוררת בנהריה. וכן, בסוף החיזור השתלם ורונית נכנסה לעסק המשפחתי, כאשר בן הזוג שלה הגיע לפני חמש שנים וחצי עם הצעה שלא הייתה יכולה לסרב לה: להיות המנכ"לית של סטארט-אפ שיקימו ביחד בתחום תחליפי הבשר. השנה היא 2020, שוק תחליפי הבשר מתחיל לרחוש, והנכד לשושלת זוגלובק, שבעצמו חי 17 שנים בארצות-הברית, הקים שם חברה שייצרה תחליפי בשר ומכר אותה לנסטלה, חזר לארץ כדי לקחת את מושכות העסק המשפחתי.
דווקא להרפתקה של תחליפי הבשר כן הסכמת להיכנס.
"כי זה היה להקים סטארט-אפ ביחד, בתחום שהיה לו ביקוש ושאיגד הרבה מהניסיון שלי, גם כטכנולוגית מזון וגם בעולם המותגים בשוק האמריקאי. בשנת 2000 התמזל מזלי לעבוד בחברה אמריקאית שמובילה את פיתוח המותגים הפרטיים של רשתות שיווק במקומות שונים בעולם. הבעלים הוא יהודי, וכשהוא נכנס לישראל הלקוח המרכזי שלו היה שופרסל. בדרך שעשינו יחד למדתי מה זה אומר להקים מותג פרטי. זו הייתה התמחות שנמשכה 20 שנה וכללה פיתוח מוצרים ונסיעות בעולם בכובע של טכנולוגית מזון, כדי לבחור מוצרים שנביא לארץ. כאשר אלי בא עם ההצעה שלו, היו לי את כל הכלים ביד".
אז הם הקימו את הסטארט-אפ, רונית קלטה אליו מהנדסים וטכנולוגים מהשורה הראשונה, והתמקמו בשלומי, סמוך למפעל זוגלובק. "מעבדת הפיתוח שלנו צופה אל הרי הלבנון", היא אומרת – ותכף הכל גם יתחבר למלחמה. שם הם הקימו את "מאדאם פרז" – קו ייצור בטכנולוגיה מוגנת פטנט, שמציע לצרכן הישראלי ארוחות ביתיות טריות ומצוננות, באיכות קולינרית מוקפדת, ונקרא על שמה של הסבתא רחל פרץ, הבשלנית שהחדירה בנכדתה את האהבה לסירים מבעבעי האומאמי.
"כשמשפחתו של אלי הגיעה לנהריה, זה היה מקום שהורכב מעסקים משפחתיים ומנשים וסבתות חזקות שהחזיקו תעשייה. גם סבתא שלי הייתה דמות שהשפיעה על מי שאני כל חיי. הייתי הנכדה הראשונה והבת הראשונה ותמיד נמשכתי לזמן האינסופי עם סבתא, בשוק, במטבח. היא העניקה לי את האהבה שלה דרך האוכל, ואני תמיד הייתי גרגרנית ושיתפתי פעולה. סבתא ילידת טנג'יר שחיה בקזבלנקה, והיו במטבח שלה השפעות גם של צרפת וגם של ספרד".
אז את כל אלה לקחה רונית הנכדה, ואחרי פיתוח בשוודיה שארך שנתיים, הגתה קו ייצור שמבוסס על בישול באדים בסביבה מבוקרת בתהליך רובוטי מתקדם, ללא חמצן או מגע יד אדם, מה שמבטיח דיוק מרבי, היגיינה מוחלטת ושימור מקסימלי של הטעמים, המרקמים והערכים התזונתיים. הטכנולוגיה החדשנית נשענת על פטנט ייחודי – שסתום חד-כיווני המשחרר אדים במהלך הבישול שנמשך בממוצע שבע דקות.
"כל הרעיון הוא בישול קצר מאוד באדים בלי שום רכיב מטוגן. במטבח הביתי אף אחד לא מבשל שבע דקות, אבל זה מה ששומר על הוויטמינים של המזון. זה קצת דומה לבישול בסיר לחץ, ולכן גם על האריזה עצמה יש שסתום שממנו יוצאים האדים במהלך החימום, וכשהמנה שורקת – היא מוכנה".
שלושה מיליון ארוחות כאלה כבר יוצרו במפעל בשלומי, ובהן קובה סלק, נודלס, עוף סצ'ואן, פסטה בולונז ועוד. "את הפסטה בולונז לקח לי לפתח שנתיים. הרי אין לנו אנשים בפס הייצור, והיום הרובוט יודע למנן את כמות הפסטה והרוטב ברמת הגרם והדקה ובונה תהליך של שבע דקות בישול כדי לשמור על הפסטה שתהיה לא רכה מדי ולא קשה מדי. השיטה גם מאפשרת לנו לא להוסיף חומרי שימור, כי אנחנו מגיעים ל-98 מעלות ואורזים בוואקום", היא מסבירה.
ועדיין, אני מתערבת איתך שסבתא רחל פרץ מקזבלנקה בחיים לא הייתה מכניסה הביתה את המוצרים של "מאדאם פרז".
"ברור שלא", היא צוחקת, "סבתא הייתה מבשלת הכל טרי מהשוק, לא הייתה אז תרבות של אוכל מוכן או אכילה בחוץ, וגם נושא התקציב שיחק תפקיד".
המיזם האכיל את החיילים שהגיעו להגן על יישובי הצפון במהלך המלחמה. "כשהתחלנו לייצר בדיוק פרצה המלחמה, וכבר ב-7 באוקטובר, כשהיה חשש מפלישה של כוחות רדואן בגבול הצפון, העובדים המסורים שלנו הגיעו לעבוד במפעל שנמצא סמוך לגבול והוצאנו ארוחות חמות לחיילים על הקו. העובדים לקחו מנות מקו הייצור, העמיסו על הרכבים ונכנסו לאזורים הכי מסוכנים. אף אחד לא ראה בעיניים. פשוט היינו שם".
