פרויקט "קצת אוויר" מתקיים בשיתוף מפעל הפיס והקואליציה הישראלית לטראומה
"הכל בראש שלי מחובר לטראומה שהתחילה ב-7 באוקטובר, והיא פשוט לא נגמרת" – כך משתפת רוני קמאי (18), תלמידת י"ב. קמאי אמנם לא הייתה באזור העוטף באותו בוקר, אבל בדומה לרבים מבני הנוער בישראל, נחשפה למראות המזעזעים דרך הטלפון הנייד.
קמאי מספרת שעברה שינוי גדול בשל אותה תקופה. "לפני כן הייתי בן אדם מאוד אופטימי, חיובי, חיפשתי איפה לעשות טוב. הרגשתי שהעולם פתוח ואפשר לעשות הכל. היה לי את הרצון להאמין שבסוף יהיה בסדר, שנגיע להסכמות ושכולם מחפשים טוב. נשברו לי המון אמונות. המלחמה מאוד ביגרה אותי. זאת לא רק אני. ככלל, הנוער היום הוא לא נוער. התבגרנו מאוד מוקדם".
קמאי, כיום יושבת ראש מועצת התלמידים והנוער הארצית, הייתה אז דוברת המועצה. "בדרך כלל במועצות תלמידים עוסקים בזכויות תלמיד ויוזמות חברתיות, ואני איכשהו מצאתי את עצמי מתעסקת בסיפורים כל כך קשים. קיבלתי עשרות טלפונים עם בקשות לפרסם בעמוד האינסטגרם פוסטים על נעדרים", היא מספרת. מעבר לאותם שיתופים, היא הרגישה במהרה שעליה לקחת חלק משמעותי בהקלה על בני הנוער בסיטואציה החדשה. "הבנו שאין בית ספר וככל הנראה לא יהיה כמה שבועות קדימה. יזמנו פלטפורמה שנקראת 'סידרנו לכם מערכת', עם שידורים חיים, שעות על גבי שעות עם הידוענים הכי גדולים שהעבירו תכנים והרגיעו את הילדים. עלו לשידורים החיים האלה מאות אלפי תלמידים מכל הארץ, מכל הגילים. מפיקוד העורף התחברו ליוזמה ועשו איתנו הסברה של איך נרגעים ואיך מתמודדים עם הסיטואציה", היא משחזרת.
בגלל שהייתה עסוקה בתפקיד, היא לא חשבה על עצמה. "התעסקתי רק בזה ולא שיתפתי במה שעובר עליי", היא מספרת, "אחרי שכבר חזרנו לאיזושהי שגרה ולבית ספר, איפשרתי לעצמי לחשוב על כל מה שראיתי, ופתאום הבנתי כמה זה היה לא בסדר וכמה אני צריכה לשחרר ולשתף".
מאז ועד היום היא מתמודדת עם התקפי חרדה, כשהטריגר הוא לרוב רעשים חזקים ופתאומיים, אך גם אירועים חריגים גורמים לכך. כך, למשל, הפיגוע ברכבת הקלה ביפו, שבו צפתה דרך סרטון שהגיע אליה בווטסאפ, גרם לה לחרדות שהובילו לכך שהיא נמנעה מנסיעה בתחבורה ציבורית במשך חצי שנה.
לדבריה, בני הנוער חווים מצוקה מתמשכת. "אנחנו עוברים מאירוע לאירוע, מפיגוע לפיגוע, ממשבר למשבר, אז אנחנו לא מצליחים לעכל. כל דבר מחזיר אותנו לדברים האחרים. עבורי הטראומה הכי גדולה היא מהסרטונים. הפלשבקים".
מה בכל זאת עוזר לך להתמודד?
"אם אני בהתקף חרדה, אני עושה תרגילי נשימות. כותבת לחברים או להורים ומודיעה להם, כדי לא להיות לבד עם זה באותו רגע. בנוסף, מה שאני בדרך כלל עושה זה לשמוע מוזיקה, ללכת לים, להסתכל על הטבע, לטייל עם הכלבה – המון דברים בסיסיים שפשוט כיפיים לנפש".
יש לך מסר להורים?
"אני חושבת שיש תפקיד מאוד משמעותי להורים, להבין שגם אם נראה שהכל בסדר אצל הילד שלכם, יש סיכוי לא קטן שיש בעיה. אנחנו גולשים שעות ורואים דברים שבגיל שלנו ממש לא צריך לראות, וצריכים אתכם פה, שתהיו לנו אוזן קשבת. אסור שתנתקו אותנו, אבל כן שתיצרו אצלנו תחושת ביטחון. אז פשוט לשאול, להציע ולהתעניין".
לא רק בני הנוער מושפעים מהמלחמה באופן משמעותי, אלא גם בני ה-20 וה-30 – תקופה שמלאה בהחלטות על קריירה, זוגיות, מקום מגורים והקמת משפחה. מאז 7 באוקטובר, כשבישראל מתחוללת מלחמה שונה מכל מה שהכרנו והאדמה סביבנו רועדת, לא פשוט לסלול לעצמך שביל לחיים.
להדר חלק (29), פיזיותרפיסטית, הייתה תוכנית ברורה: לסיים את השנה האחרונה ללימודים במכללת צפת ולעבור לבית הלל. כל התוכניות השתנו ב-7 באוקטובר. "מצאתי את עצמי בבית של אחי, עם אשתו ושלושת ילדיהם הקטנים", היא מספרת. הפחד העמוק של אותם ימים גרם להם להסתגר בבית, אך למרות המצוקה, חלק הרגישה שאין לה זכות להתלונן. "לפני שנייה הייתי במציאות אחרת, של חלום ורוד, ובבת אחת הכל התערבב", היא מתארת, "אבל מי אני שאגיד משהו. המצב שלי היה הכי טוב – הייתי בבית עם ממ"ד, עם אנשים שאני אוהבת, צריכה רק לדאוג שכולם יהיו בסדר. והקונפליקט הפנימי הזה – איתי עד היום".
כחודש לאחר תחילת המלחמה חל עוד שינוי משמעותי בחייה. "סיר הלחץ התפוצץ לי בפנים והזוגיות שלי נגמרה", היא מספרת, "אני חושבת שהרבה מהטיימינג של המלחמה השפיע על זה. מצאו לי מסגרת ללימודים, אבל הרגשתי אבודה. איך חוזרים לשגרה כשחצי כיתה נמצאת בעזה? לא הבנתי למה ממשיכים כרגיל".
דווקא כשההסתגרות נגמרה, השגרה הרגילה הפכה זרה פתאום, והמשבר רק התגבר. "כשחזרתי לדירה שלי, לחדר שלי, התחילה סערה רגשית שפתאום קיבלה קול", היא משחזרת, "הרבה מאוד פחד, תסכול, עייפות, והשאלה: איך קמים בבוקר? איך ממשיכים ללמוד, איך עושים את הקאט הזה?"
חלק התקשתה להתרכז בלימודים, להתנתק מכל מה שקורה סביבה. כדי להתמודד, היא מילאה את זמנה בעשייה, וגם פנתה לקבלת עזרה. "חיברתי את כל החיים באמצעות טיפולים – לגוף ולנפש. בנוסף, אירגנתי לוח זמנים מפוצץ. הייתי עסוקה בלרוץ מדבר לדבר", היא מסבירה.
ההחלטה הדרמטית הבאה לא איחרה להגיע. היא סיימה את הלימודים ועברה דווקא לתל-אביב. "לפני המלחמה היה לי כיוון חיים אחד – בצפון. בעקבות המלחמה שיניתי את עצמי 180 מעלות. החלטתי לחפש את החופש והשקט שלי במקום אחר. אנשים סביבי תהו – איך מחפשים שקט בעיר הכי רועשת? אבל בצפון היה לי שקט מדי, אז הרעש הפנימי שלי קפץ. זה הקשה עליי לתפקד. בתל-אביב יש רעש לבן, אז שם איכשהו לי יש שקט בפנים. יש מישהו אחר שעושה רעש".
בגיל 29, חלק מתמודדת עם שאלות שדור שלם נאלץ לעמוד מולן: איך בונים עתיד כשההווה כל כך לא יציב? "מאז שאני זוכרת את עצמי רציתי להיות אמא", היא משתפת, "זה החלום הכי גדול שלי – למצוא אהבה ולהקים בית. אבל זה הפך להיות יותר מפחיד. כשאני בדייט, אני יודעת שכל בן אדם מולי עבר משהו אז יש הרבה מחשבות. איזה שאלות שואלים, איזה לא שואלים, אולי משהו יהיה טריגר לסיטואציה שאני לא יודעת לטפל בה? גם לגבי האימהות יש תהיות: איך מביאים עכשיו ילד לעולם? זה כל כך אגואיסטי. העולם הזה לא עומד להיות יפה יותר".
המלחמה שינתה לך את כל המסלול, איך נראית השגרה החדשה שלך?
"אני קמה בבוקר מאוד מוקדם, עם הזריחה, עושה הרבה ספורט, הולכת לחוף, משחקת כדורעף ופוצ'יבולי, ואז הולכת לעבודת החלומות שלי – פיזיותרפיה במכון ספורט. שיקום ספורטאים. זה נשמע טוב, אבל האינטנסיביות נובעת גם מזה שאני מפחדת לעצור ולהרגיש".
מה את מרגישה שעוזר לך?
"הדרך שלי לעזור לעצמי היא להפיץ טוב. כל יום מחדש. בכל רגע שאני יכולה אני מטפלת, מחייכת או מתנדבת. אני אוהבת להתנדב עם לוחמים, עם ילדים. עכשיו צריכים אותנו, אנשים עם רקע טיפולי, יותר מתמיד. הלוחמים יותר כאובים מאי פעם. הנפש עמוסה, הגוף עמוס, ועכשיו זה הזמן לקום ולהתנדב עוד פעם, כמו הגל המבורך שהיה בתחילת המלחמה. כולנו כאן ביחד. והתרופה לכל מה שקורה מסביב, בעיניי, זו אהבה".
• "קצת אוויר", פרויקט משותף של מפעל הפיס, הקואליציה הישראלית לטראומה וקבוצת "ידיעות אחרונות", מעניק מקום ומרחב לאתגרים הנפשיים שכולנו חווים בצל המלחמה. אנחנו כאן בשבילכם – להקשיב, להסביר ולעזור. אנחנו מזמינים אתכם להיכנס למתחם הפרויקט ב-ynet כדי לקבל כלים נוספים להתמודדות, או ללחוץ על כפתור "קצת אוויר" לחיבור לעזרה נפשית.
