יש פחד שאי-אפשר להסביר. אימה שגם אם נתאר אותה, מי שלא חווה לא יבין. אימה כזאת הרגישה דועא ספדי ממג'דל שמס ב-27 ביולי 2024. הזמן – שיאה של המלחמה בצפון. ספדי (34), אמא לשניים, כמעט איבדה את בנה הבכור, רג'ואן (10), כשטיל פגע סמוך לביתם. בשיחה כנה ומרגשת היא מספרת על רגעי הפחד, ועל הניסיון לשקם את בנה ואת עצמה בו-זמנית.
ההתמודדות של ספדי, מנהלת יחידת הצעירים במועצה המקומית מג'דל שמס, החלה עוד קודם, ב-7 באוקטובר. "היינו בסגר, ואלו היו רגעים של פחד", היא מספרת, "לפני כן אפילו לא חשבנו על זה שאנחנו גרים על הגבול. אבל לאחר 7 באוקטובר, אני חושבת שזה היה נורמלי לחשוב או לדמיין שדבר דומה יכול לקרות גם אצלנו. באזור שלנו אנחנו קרובים מאוד לגבול עם סוריה. ראינו כל הזמן חיילים. גם שמענו את השיגורים, משני הצדדים. היינו שומעים אותם חזק, מפחיד. הבתים שלנו לפעמים רעדו מהעוצמה של השיגורים".
בתחילת המלחמה פגע טיל ברכב לא רחוק מהכפר. "זה הרגיש קרוב מאוד. הייתה תחושה שזה יכול לקרות גם לנו, גם בבתים שלנו", מספרת ספדי, "אני אישית לא יצאתי מהכפר זמן רב מתחילת המלחמה". וכך, התחילו להגיע גם התקפי החרדה, מבלי שידעה לתת שם למה שקורה לה. "בהתחלה לא טיפלתי בעצמי, כי בכלל לא הייתי מודעת לכך שזה בעצם התקף חרדה ומה זה אומר בכלל", היא מודה, "אבל אז התחילו אצלנו סדנאות זום מהמשרד לעזרה ראשונה נפשית, ואמרתי לעצמי, 'זהו, אני לא יושבת יותר בבית, אני רוצה לצאת לעבודה, להרגיש את השטח'. הרגשתי שזה יועיל לי יותר מלהסתגר ולהיות צמודה לחדשות, וזה באמת ממש עזר להפחית את התקפי החרדה ולחזור לשגרה הלא שגרתית שהייתה אז".
ואז הגיעה השבת של 27 ביולי 2024. "זה יום שבו אני בדרך כלל עובדת. בכל שבועיים יש לי מפגש עם צעירים מתנדבים שאני מלווה", מתארת ספדי, "התעוררנו בבוקר, והילד שלי אומר לי 'אימא, אני מרגיש שטיל יפגע בנו היום'. בדרך כלל, אני עם החרדות שלי הייתי מבטלת הכל ורק יושבת בבית. אבל אמרתי לו, 'צא, שחק, ואני בטוחה שאתה תתנהג טוב ונכון בזמן שיש אזעקה'".
בנה רג'ואן יצא לבית הסבתא ואחר כך הלך למגרש הכדורגל. "פגשתי אותו בצהריים, רציתי שיבוא איתי לסדנה, והוא לא הסכים. הוא אמר לי, 'אמא, אני משחק עם החברים עכשיו במגרש ואני רוצה ללכת', אז עזבתי אותו", היא מספרת.
בשלב מסוים התחילו להישמע קולות השיגורים והופעלו אזעקות בנווה אטי"ב. אחרי שתי דקות הופעלה גם האזעקה במג'דל שמס. "רצתי לחלון להסתכל", מתארת ספדי את רגעי האימה, "חשבתי שהילד שלי ירוץ הביתה כי הוא מפחד מאוד מהאזעקה. רציתי להרגיע אותו מהחלון, להגיד לו שירוץ לאט ובזהירות".
הרגעים הבאים יהיו חרותים בזיכרונה לנצח: "ראיתי את הילדים רצים למיגונית, חיפשתי אותו ביניהם – ואז הטיל פגע. ראיתי את הכל עף. אני בעיקר זוכרת את הצרחות שלי. ראיתי הכל מול העיניים, ואני יודעת שהילד שלי שם. כאמא חשתי רק את האובדן. לא דימיינתי משהו אחר", היא מספרת.
מרוב פחד, היא רצה למגרש בלי נעליים לרגליה. "שמעתי שם רק צרחות", היא מספרת, "ואז הוא יצא מהמיגונית, כולו דם, בשקט מוחלט, עם עיניים שמדברות. באותו רגע לא האמנתי שהוא בחיים, אז נפלתי. הוא אמר לי 'אמא, אני בסדר, רק קחי אותי לרופא, אני לא נושם'. בדרך לבית החולים הוא המשיך ואמר 'אמא, אני לא רוצה למות, אמא, אני אוהב אתכם'. כל הדרך הוא חזר על אותן מילים".
בבית החולים התגלה כי רג'ואן נפצע באורח קשה. "הוא חטף רסיסים במצח, בחזה, בריאות, אחד ממש חצי סנטימטר מהלב, ושניים בבטן", מספרת ספדי, "זה שהוא נשאר בחיים זה נס".
בעוד הילד מתאושש, היא זאת שנשארה מאחור. "אחרי ארבעה ימים באשפוז הוא אמר לי 'אמא, בבקשה תחייכי ואולי תלבשי משהו אחר חוץ משחור'. הוא ממש ביקש ממני לחייך, ואני הרגשתי שאני פצועה יותר ממנו", מספרת ספדי.
היא התקשתה להתרומם מתוך הטראומה. הפסיכיאטרית של בית החולים עזרה לה להבין את החשיבות של הטיפול לא רק בבנה, אלא גם בעצמה. "היא אמרה לי: 'הילד שלך לא ישתקם אם את לא תשתקמי. זה לא יקרה עד שתדאגי לעצמך'. באותו רגע הרגשתי מחויבות ואחריות. הבנתי שאני חייבת למצוא את הדרך הנכונה לטפל בעצמי", היא מסבירה.
חודשים לאחר האסון, ההתמודדות נמשכת. "עד היום רג'ואן ישן לידנו", מספרת ספדי, "עברנו לבית עם ממ"ד על מנת שהוא ירגיש יותר בטוח. הוא שואל שאלות על מוות. זה תסמין שהחל לאחר האסון. הוא שואל אם עד שהוא יהיה גדול וירצה להתחתן, אם אנחנו, ההורים שלו, נהיה בחיים".
צעד-צעד, עקב בצד אגודל, אפשר לראות את השיפור – גם אצל רג'ואן וגם אצל אמו. "הוא חזר לכדורגל. זה היה חלק גדול מהתרפיה שלו ומתקופת השיקום הנפשית שלו", היא מספרת בחיוך, "הוא לא חזר לאותו מגרש, אבל הוא חזר לשחק כדורגל, וזה ממש עשה לו טוב. התחלתי גם להכיר עוד צדדים ברג'ואן שלא היו קודם. שהוא חבר טוב. חבר ממש טוב, שהוא לא עוזב אחרים מאחוריו, אפילו כשזה מסכן את החיים שלו. וגם שהוא ילד יצירתי, אוהב לחיות, אופטימי, חכם. במקום שאני אלמד אותו, בהרבה מקרים הוא מלמד אותי".
הנחישות שלה להשתקם בעצמה מעוררת השראה. "במשברים אנחנו מתפרקים ויש לנו אחר כך תהליך צמיחה. אנחנו בוחרים איך לצמוח לאחר כל משבר. האסון של המגרש הוא משבר שהכל התפרק בו. אני עד היום מנסה עדיין להשלים את הפאזל הזה של דועא שהייתה קודם, לאסוף את השאריות שלה, להמשיך הלאה ולמצוא את הכוחות החדשים. ואולי לא צריך לחזור לדועא שהייתה קודם, אולי צריך לקבל את דועא החדשה", היא אומרת.
לצד הטיפול הרגשי, אילו כלים עוזרים לך היום?
"התחברתי לאחרונה לעולם המדיטציה – נשימות, מיינדפולנס. בהתחלה, כשעצמתי עיניים ראיתי רק את העשן. אבל אני מרגישה שזה כבר התחיל לעזור".
החוויה המטלטלת שעברה לימדה אותה לבקש עזרה. "זה בסדר להרגיש לא בסדר, זה בסדר להתפרק, זה בסדר לתת מקום לרגשות שלנו", היא מסכמת. ויש לה מסר לאמהות אחרות: "צריך ללמוד איך לבקש עזרה. טפלו בעצמכן, תהיו מודעות למה שאתן עוברות, בקשו עזרה מבעל מקצוע – זו הדרך לשמור על הכוחות שלנו".
• "קצת אוויר", פרויקט משותף של מפעל הפיס, הקואליציה הישראלית לטראומה וקבוצת "ידיעות אחרונות", מעניק מקום ומרחב לאתגרים הנפשיים שכולנו חווים בצל המלחמה. אנחנו כאן בשבילכם – להקשיב, להסביר ולעזור. אנחנו מזמינים אתכם להיכנס למתחם הפרויקט ב-ynet כדי לקבל כלים נוספים להתמודדות, או ללחוץ על כפתור "קצת אוויר" לחיבור לעזרה נפשית.
