אבי גרייניק
תיכון רוגוזין, קריית-אתא
שחקן, סטנדאפיסט ומוזיקאי: "קריירת התלמיד שלי הייתה רצופה מהמורות, מכשולים וכישלונות. אז לא איבחנו הפרעת קשב וכשהגעתי לתיכון הסיפור אצלי כבר יצא משליטה. בכיתה י' נשארתי כיתה, וכעבור חצי שנה הלכתי לעבוד. ההורים שלי היו מיואשים. אחרי שהבנתי שלעבוד זה יותר קשה, נרשמתי לבי"ס אקסטרני 'אורט ישראל' בחיפה לכיתה י"א. אחרי חצי שנה נשרתי והלכתי לעבוד בפיצרייה בקריות. אחרי שלושה חודשים, הבנתי שאין לי שום גירוי בבית הספר, חוץ מלהישאר בבית ולנגן פסנתר. ככה חלפה לה עוד שנה נטולת מסגרת.
בהמלצתו של במאי צעיר, יהלי ברגמן, פנתה אליי מנהלת ביה"ס 'חוגים' בחיפה, דבורה עזרא, ושאלה אותי אם אני רוצה להיות בלהקה הייצוגית של בית הספר ולנסוע איתם למסע הופעות דרך הסוכנות היהודית בדרום-אפריקה. עד אז עוד לא הייתי בחו"ל – אז מיד אמרתי כן! לא ידעתי שיש כאן קאץ'. דבורה הביטה בי ואמרה: 'יופי! אז אתה תעשה אצלנו י"ב ותהיה בלהקה ותיסע איתנו'. באופן מאוד אימפולסיבי השבתי 'לא'. אז היא שאלה אותי: 'מה אתה רוצה, מה אתה באמת רוצה?' זאת הייתה שאלה פשוטה שמשום מה גרמה לי לקפוא במקום. מעולם מורה או מנהלת לא שאלו אותי שאלה כזו. תמיד אמרו רק מה צריך. מתוך השוק עניתי שאני מוכן לנסות לשבת בכיתה, אבל בלי ללמוד ובלי שיעורים. היא אמרה 'קיבלת'. אחרי שלושה חודשים של שיעמום באתי אליה וביקשתי סליחה. סליחה שאיכזבתי, אני פורש, לא מסוגל כבר לשבת בכיתה. 'תפסיק להיות דרמטי', היא השיבה. 'מעל הראש של המזכירה תלוי מפתח למקלט, יש שם פסנתר, כל פעם שיש לך בכיתה קוצים בתחת, תבקש סליחה מהמורה ורד למקלט לעבוד על מסיבת הסיום'.
בסוף אותה שנה, הייתי עם הלהקה בדרום-אפריקה, הכרתי חברים מדהימים, סיימתי י"ב עם הציונים הגרועים ביותר בתולדות בית הספר אבל סיימתי! והכי חשוב – הנהגתי 135 תלמידי שכבה למסיבת סיום שעד היום כולם זוכרים ומזכירים לי אותה. דבורה הייתה הראשונה שהאמינה בי. תודה דבורה עזרא, היית האור היחיד שהיה עבורי בקצה המנהרה והאור הזה יישאר בתוכי עד יומי האחרון".
איציק כרסנטי
בית הספר עלייה, בת גלים, חיפה
כוכב רשת ויוצא האח הגדול: "בבית הספר הייתי ילד סקרן ותלמיד טוב, אבל כל מה שעניין אותי היה שיער. כבר בגיל 13 התחלתי לספר את החברים מהכיתה. בכיתה י' המורה אמר לי שלעולם לא אהיה ספר, אולי מקסימום נהג מונית. זה היה רגע מכונן – נשבעתי לעצמי שאהפוך למעצב שיער מצליח, ולא אתן לאף אחד לשבור אותי".
ירדן ג'רבי
בית הספר בן גוריון נתניה
מדליסטית אולימפית בג'ודו: "יש זיכרונות מהילדות שנשארים צרובים בלב לנצח, כמו הרגע שבו סבתא הייתה מחכה לנו אחרי בית הספר עם סיר חם על השולחן וחיבוק עוטף. לא משנה כמה יום הלימודים היה קשה או מעייף, הידיעה שהיא שם, עם האהבה הפשוטה והטהורה שלה, מילאה אותי בתחושת ביטחון ושייכות".
עומר נודלמן
בית הספר גן רווה
דוגמנית ושחקנית: "הזיכרון הכי חזק שלי מגן חובה וכיתה א' הוא הבכי שלי כשהייתי צריכה להחזיר ספר לספרייה ולא רציתי בשום אופן. נקשרתי לספרים ברמות וגם היום, עם כל הספרים הדיגיטליים מסביב, כשיש לי זמן לקרוא אני תמיד מעדיפה את הריח של הדפים, הכריכה, הסימנייה".
מושיק גלאמין
תיכון היובל, הרצליה
יועץ פנים, מנחה ושדרן: "הייתי תלמיד גרוע עם הפרעת קשב רצינית מאוד בתקופה שלא חילקו ריטלין. היו מורות שהאמינו בי, שהצליחו לראות את האישיות והיכולות שמעבר. לא היו הרבה כאלה, אבל היו לאה גל, צביה שמעוני, פנינה פורטנר והמורה האגדית שלי לתיאטרון, סופי מוסקוביץ' עליה השלום".
נטע אלחמיסטר
בית הספר אופקים, ראשל"צ
דוגמנית ואשת עסקים: "הזיכרון החזק שלי זה דווקא מהחופש הגדול, קבוע אצל סבתא, שהייתה תמיד מכינה לי פרוסה עם שוקולד וגבינה לבנה".️
קים אור אזולאי
תיכון רועי קריב, תל-אביב
שחקנית ומנחת טלוויזיה: "כיתות י"א-י"ב היו משמעותיות כל כך, והנה תמונה קלאסית שלי, מגיעה ראשונה לפני כולם בשתי רכבות ומשלימה כמה דקות שינה, הכל כדי לסיים בגרות. 'חננה', אבל עושה את הכל שוב".
שירן סנדל
אורט גרינברג, קריית טבעון
שחקנית וכוכבת ילדים: "יום אחד מצאתי נחש לפני תחילת הלימודים ולפני שאמא שלי הספיקה להילחץ, הרמתי אותו בידיים שלי והכנסתי לקופסא ושמחתי שיש לי מה להביא למורה לטבע שקראו לה בתיה. היא שמחה כל כך, הוציאה אותו מהקופסה וסיפרה לנו שמדובר בשחור-ראש וכולנו טיפלנו בו ביחד".
עומר דרור
עירוני א', מודיעין
שחקן ודוגמן: "יותר מכל אהבתי בבית הספר את ימי פורים. זאת הייתה ההזדמנות שלי להגיע לבית ספר עם דמות שאני בוחר. זה היה המקום שלי לשחק לפני שהתחלתי את הקריירה".
מיכל ינאי
בית ספר יסודי, רמת-גן
שחקנית ומפתחת אפליקציית המיינדפולנס mymedi: "אבא שלי החליט ללמד אותי לקרוא ולכתוב וחשבון בגיל ארבע. הגעתי לכיתה א' וההורים שלי חשבו שזה מהמם אבל זו הייתה טעות. היה לי משעמם טילים ולא באמת הייתה לאף אחד סבלנות או יכולת לעשות איתי דברים אחרים. אז רוב הזמן בהיתי והתחרפנתי משעמום (היום אני יודעת שכשעשיתי אודישנים בגיל שמונה, הקריאה השוטפת של הטקסטים נתנה לי יתרון גדול). את הילדים שלי שלחתי בדיוק הפוך. לא ידעו כמעט אף אות! 'יש בית ספר בשביל זה', אמרתי לכולם. בדיעבד, כמו כל דבר בחיים, כנראה צריך איזון".
הילה וידור
בית ספר משה שרת, בת-ים
שחקנית: "מכיתה א' אני בעיקר זוכרת הרבה רגעים של מבוכה, התביישתי להשמיע קול וחיכיתי שהיום יסתיים ואוכל לשוב הביתה. אהבתי מאוד לקרוא ויש לי זיכרון שבו אני יושבת ומקריאה סיפור אגדה לכל הכיתה. משהו שכנראה עזר לי להתגבר על הפחדים. הייתי לגמרי בתוך הסיפורים. זה עניין אותי יותר ממה שלימדו בבית הספר. הייתי מתאפרת ומתחפשת כל יום, כפי שרואים בתמונה".
נגה ד'אנג'לי
תיכון חוגים, חיפה
קומיקאית ושחקנית: "בתמונה הזאת אני מסתירה חצ'קון שהיה לי על הסנטר, אני זוכרת אותו, כמה הוא הפריע לי והביך אותי, וביומנים שכתבתי בימים האלה כל מה שביקשתי זה שיהיה לי ציצי, 'אלוהים תעשה שיהיה לי כבר ציצי! לכל הבנות יש'. ימים של הורמונים שיא בקראש על שמיניסט שלא יודע איך קוראים לך, ימים שאת כל הזמן רוצה את מה שאין לך, או שאת נבוכה ממה שיש לך. תקופה קסומה".
אור לאון
בית ספר היובל, יהוד-מונוסון
כוכב טיקטוק: "אחת החוויות המצחיקות שלא אשכח מהתיכון קרתה כשישנו אצל איתי, חבר שלי. היינו מלא אנשים בבית, נמרחנו עד מאוחר ונרדמנו בארבע לפנות בוקר. פתאום, בחמש בבוקר, הטלפון שלי התחיל לנגן את Shape of You בלי הפסקה. אף אחד לא הצליח לקום לעצור את זה, ובאותו יום גם גררנו את עצמנו בקושי ללימודים. עד היום לכל החבר'ה יש טראומה מהשיר. אם לסכם בקצרה – התיכון היה חוויה חד-פעמית של נעורים, חברות ושטויות שייזכרו לכל החיים".
מרואן ג'אבר
תיכון דרכא, דלית אל-כרמל
כוכב רשת ופעיל הסברה ישראלי: "היה לנו יום כיף בבית הספר וביקשו מאיתנו להביא משהו ולדבר עליו. הבאתי את סיכת החטופים. הסברתי כמה היא משמעותית בשבילי וכמה חשוב להחזיר את כולם הביתה עכשיו".
גיא הוכמן
תיכון אֹהל שם, רמת-גן
שחקן וקומיקאי: "אמא שלי כפרה עליה רשמה אותי למגמת תיאטרון בכיתה י', למרות שלא אהבתי. כשגיליתי שבכיתה יש 90 אחוז בנות התחלתי לאהוב תיאטרון וכשהבנתי שעל הבמה אפשר לעשות לא רק שייקספיר אלא גם צחוקים, התאהבתי. כששמעתי את הקהל צוחק בפעם הראשונה, נולד לי חלום – לגרום לאנשים לחייך".
רות אסרסאי
בית ספר מאיר, באר-שבע
שחקנית (הקאמרי, כאן חינוכית): "היום הראשון בכיתה א' חרות לי בזיכרון. ההתרגשות עם קניית הציוד, הקושי להירדם בלילה לפני. רציתי שיגיע הבוקר ללבוש את הבגדים החדשים ולשים עליי את הילקוט החדש. כשראיתי את המבנה הגדול שמלא בילדים ההתרגשות התערבבה עם פחד. עד היום, כשאני מביטה על תלמידים שנכנסים בשערי בית הספר לראשונה זה זורק אותי לאותן תחושות מהעבר. מאחלת לכל מי שעולה לכיתה א' שהמעבר יהיה קל ונעים ושמעבר ללימודים יזכו גם בחוויות טובות".
שיר מורנו
בית הספר התומר לאמנויות, עכו
שחקנית ומנחת טלוויזיה: "עד היום אני זוכרת את המורה המקסימה שהייתה לי בכיתה א' 2, יעל אריש. תקופת היסודי זכורה לי כתקופה הכי יפה ומהנה בילדות. להיות ילדה בלי דאגות ומחויבויות. החברים הכי טובים שלי הם החברים שגדלתי איתם יחד מכיתה א', ויש לנו כל כך הרבה חוויות מהנות ומצחיקות מהתקופה הזאת".
אלמה דישי
בית הספר לאמנויות, תל-אביב
שחקנית: "כל שנה לפני תחילת הלימודים אני ובת דודה שלי היינו עושות יחד את הקניות לבית הספר. מחברות, יומן, כלי כתיבה, זו הייתה תקופה חלומית. מאוד אהבתי את בית הספר. זה היה כל החיים שלי, חיכיתי לכל יום בגלל התיאטרון שלמדתי שם ובגלל החברים".
אורטל עמר
בית ספר הס, פתח-תקווה
מנחת טלוויזיה, שחקנית ושדרנית ברדיו: "הגעתי מגן דתי לבית ספר חילוני בלי חברים. אני זוכרת שנכנסתי לכיתה ואף חבר לא הגיע איתי מהגן. אבל אמרתי לעצמי בלב שאני אסתדר, ואמצא חברים מהר מאוד. עשיתי לעצמי דמיון מודרך".
אלינה לוי
בית ספר עדיני, ראשל"צ
שחקנית ויוצרת תוכן: "מהיום הראשון בכיתה א' הייתי מגיעה כל בוקר עם האופניים לבית ספר. עד היום כשאנחנו הולכים עם אוליבר למסגרת שלו זה עם האופניים, מסורת זו מסורת".
מאור ברוכמן
חטיבת עתידים, הוד-השרון
יוצאת האח הגדול: "אני לא יכולה לספר על בית הספר במונחים של חברויות או חוויות גדולות, כי האמת היא שלא היו לי חברים. רוב הזמן הרגשתי לבד, מנסה פשוט לעבור את היום בתוך מסגרת שלא התאימה לי. ההפסקות הארוכות נראו לי כמו נצח והימים חלפו לאט. עם הזמן הבנתי שהקושי הזה הפך למתנה, הוא נתן לי עומק, רגישות וכוח פנימי. בזכות התקופה הזו פיתחתי חוסן ויכולת לעמוד על הרגליים בעצמי למרות הכל".
