ריטריט // ורד זינגר } פרדס } 206 עמ'
מה קרה למשתתפי הריטריט האחרון של הודיה שולמן? מיכל, המספרת של 'ריטריט', כותבת על היום שבו "חמישים ותשעה אנשים, כולל הודיה שולמן, נשפו ושאפו ודיברו ואכלו וחשבו והלכו, בקיצור — חיו באותו בוקר, וזמן קצר לפני שירד הערב — כבר לא". היא, השורדת היחידה, ניצלה ממוות. ומשהו נוסף קרה לה באותו יום, משהו רב-ערך — לא רק שהיא נשארה בחיים, באופן מוזר ואבסורדי למדי, ובניגוד לציפיותיה, הריטריט הביא לה גאולה, או לפחות מנוחה והשלמה עצמית.
טראומה רודפת את מיכל מאז ילדותה, רוחו של אחיה התאום שמת ברחם מלווה אותה ומחבלת בחייה. זה צד הצל שלה. בגללו היא לא קשרה קשר זוגי ולא הביאה ילדים לעולם. במשך שנים עבדה כעוזרת וטרינר, ובגיל 49 פתחה פנסיון לחיות. "את כל כוחי השקעתי בהשארת הראש מעל המים".
זו הפעם הראשונה שמיכל הולכת לריטריט. היא אינה מחסידותיה של הודיה שולמן ויודעת שבכל ספריה כתובים אותם דברים, רק סדר הפסקאות משתנה, אולם בכל פעם שהיא מאזינה לאחד מהסכתי העידן החדש שבהם שולמן מרבה להתארח היא מרגישה שהכל בסדר. "זה היה מתנפץ כעבור שעה-שעתיים, אבל זיכרון ההרגשה הזאת בגוף היה מניע אותי קדימה יום אחד לפחות".
אף על פי כן, היא כועסת על עצמה שהתפתתה להירשם. "כל חיי אני עושה דברים שאני יודעת שידרדרו אותי ולא עושה את מה שעשוי להיטיב". "ידעתי שאני לא שייכת למקומות האלה", היא טוענת, והעדות לכך היא שכל המשתתפים, רובן נשים, נעלו נעלי בד נוחות והיא הגיעה בנעלי עור אדומות, מסרבת להיכנע לפיתויי הנוחות וההבטחה לחיים שלמים ומאושרים.
זינגר, בקולה של מיכל, מקדישה תשומת לב רבה להפסקות האוכל ולכיבוד הקל שאינו קל כל כך. כבר בכניסתה היא רואה קערות גדולות מלאות בפירות. "כולם היו מקולפים וחתוכים, אפילו הבננות, התפוחים והקלמנטינות, ויצרו שלל צורות — פרחים, ברבורים, סוסים דוהרים [...] קערות אחרות היו גדושות בעוגיות — ספרתי שנים עשר סוגים". אלו אינן סתם הפוגות אלא חלק מהותי בחוויה הריטריטית. המספרת מעירה שריטריט פירושו נסיגה, ואכן חוויית הריטריט מתוארת כאינפנטיליזציה של המשתתפים בו. הריטריט מתקיים בקיבוץ, בקהילה נטולת פרטיות שבה היחד מחבק את היחיד המתמסר לכלל. הריטריט הוא מעגל שמכל נקודה ממנו נדמה שעיניה של הודיה פונות אל מיכל, מזמינות אותה או מאיימות עליה, כמין סופר-גננת, והמשתתפים מטופלים כתינוקות, במחזוריות של פעילויות, שעות סיפור והזנה. "רמת הפעילויות הייתה כמו בגן ילדים", מתלוננת מיכל, "ואיש לא התמרד על זה".
זינגר מצליחה לתאר היטב את כוח המשיכה של הריטריט, כשיבה למצב הינקות שבו אין עבר ואין עתיד, אין שכל ואין דאגות, ולמרות עמדתה העקרונית הביקורתית, גם מיכל מצליחה מדי פעם להיטמע בקולקטיב הילדותי: "הרגשתי חלק מכולם באמת בלי להיות עטופה בידיעה הדוקרנית שזה לא נכון". על אף ספקנותה, לרגעים היא מצליחה אפילו לשכוח את עצמה ולהישאב לפעילויות שהיא בזה להן.
מיכל אינה כותבת במפורש מה קרה ל-59 המשתתפים האחרים, מדוע נעלמו (וכנראה מתו) ואם הייתה זו תאונה או תוכניתה של הודיה שולמן. היא אינה כותבת במפורש משום שהיא מנסה לכתוב עובדות בלבד, רק מה שראו עיניה והיא יודעת לבטח, והיא כותבת משום ש"אם לא אזכיר לעצמי מפעם לפעם איך צריך להסתכל על דברים — אתעוור. יש אין-ספור דרכים למות, ומוות כתוצאה מעיוורון רוחני הוא ללא ספק המוות האומלל ביותר שאפשר לייחל לו. כשרוחך עיוורת את עלולה למות הרבה לפני שהפסקת לנשום. לפיכך אני חייבת לספר לא רק כי אני חיה; אני חייבת לספר כדי להמשיך לחיות".
בשני דברים מייחדת זינגר את המבט של מיכל לעומת יתר המשתתפים. האחד הוא תשומת הלב לתפאורה, לכל מה שנדרש כדי לתחזק את האשליה הילדותית — הצרימות, ההפרעות, החיכוכים הקטנים בין הודיה לאנשי הצוות. למשל, בסיפור קטן על אשת הצוות שעזבה באמצע היום כדי לאסוף את בתה החולה מהגן (רמז נוסף לדמיון בין גן הילדים לריטריט ולתפקיד שיועד בו לאנשי הצוות).
הייחוד השני של גיבורת 'ריטריט', ואולי החשוב יותר, הוא ההיאחזות בכאב. כנגד המסר של הודיה שולמן, כאב-טיפוס של הדרכה רוחנית — להסיר את הקוצים שדוקרים אותנו ולהשתחרר מהכאב, מציעה זינגר שהכאב, הטראומה, הסירוב להיסחף ולסגת עשויים להיות דווקא מה שמגן עלינו מפני שקיעה לאושר שבמוות. •
