יום הכיפורים בפרט והימים הנוראים בכלל, הם הזדמנות לכל פרט ולכל ציבור לערוך חשבון נפש, בינם לבין המקום ובין איש לרעהו. פעמים רבות התפללתי בימים הנוראים וביום כיפור, ולא שמתי לב לשתי תפילות שמכוונות ומשמשות למשאלת לב, או אפילו לדרישה, של היחיד והציבור כלפי מנהיגיו. יום הכיפורים שעבר לא הביא עלינו שנה טובה ולא איפשר לנו אופטימיות יתרה. ולכן בחרתי להתעכב עליהן.
"אֱלהֵינוּ וֵאלהֵי אֲבותֵינוּ, הֱיֵה עִם פִּיפִיּות שְׁלוּחֵי עַמְּךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל... הורֵם מַה שֶּׁיּאמֵרוּ. הֲבִינֵם מַה שֶּׁיְּדַבֵּרוּ. הֲשִׁיבֵם מַה שֶּׁיִּשְׁאֲלוּ. יַדְּעֵם אֵיךְ יְפָאֵרוּ. עֵינֵי עַמְּךָ בָּם תְּלוּיות. וְעֵינֵיהֶם לְךָ מְיַחֲלות... שֶׁלּא יִכָּשְׁלוּ בִּלְשׁונָם. וְלא יִנָּקְשׁוּ בְּשִׁנּוּנָם. וְלא יֵבושׁוּ בְּמַשְׁעֵנָם. וְלא יִכָּלְמוּ בָּם שְׁאונָם. וְאַל יאמַר פִּיהֶם דָּבָר שֶׁלּא כִרְצונֶךָ".
עד כמה תפילה זו אקטואלית כיום כלפי כל מנהיגי ישראל, אלה שאוחזים בשלטון ואלה אשר ניצבים כאופוזיציה וגם ראשי ציבור אחרים מכל המגזרים. אין תפילה המתאימה יותר לעם ישראל בדורנו לאומרה כביום כיפורים זה.
ותפילה נוספת: "בְּאֵין מֵלִיץ ישֶׁר מוּל מַגִּיד פֶּשַׁע. תַּגִּיד לְיַעֲקב דְּבַר חק וּמִשְׁפָּט. וְצַדְּקֵנוּ בַּמִּשְׁפָּט הַמֶּלֶךְ הַמִּשְׁפָּט". הדברים מדברים בעד עצמם ותכליתם שאין צדק בלי עצמאות המשפט. אין צורך להוסיף מילה.
בימים שבהם אנו מבקשים לשוב בתשובה ולבקש צדק ורחמים, ראוי לזכור גם את אחינו ואחותנו החטופים שעדיין לא שבו לבתיהם. כל עוד הם נעדרים מאיתנו, יהיה קשה לכולנו להרים ראש ולמצוא נקודות אור של אופטימיות. דווקא מתוך התפילה אנו מתבקשים לחזק את אמונתנו בצדק, בחירות ובאנושיות ולהישען על יסוד שאינו ניתן לערעור: משפט עצמאי וצודק, שהוא הערובה לחירותנו ולעצמאותנו כחברה.
ואולי זה גם הזמן להזכיר תפילה נוספת שממנה, בימים אלה, ניתן לקוות לתיקון והיא הווידוי שבו אנו מכים על 42 חטאים שחטאנו והיא נאמרת בעשרת ימי תשובה וביום הכיפורים. האחרון שבהם - "על חטא שחטאנו לפניך בתימהון לבב". אבי, פרופ' ריבלין מתרגם הקוראן, לימדני כי החטא המסיים, חטא תימהון הלבב, הוא החמור מכולם. שכן ברוב 41 החטאים שעליהם אנו מתוודים אנחנו יודעים מה עשינו ומודים, אבל חטא תימהון לבב הוא מצב שבו אפילו איננו רואים או מודים בחטא, דבר המונע אפשרות של תיקון. בהכאה על חטא טמון בו גם פתח של תקווה, אבל האופטימיות תשוב אלינו רק כשנצליח להיישיר מבט אל חטאינו, להודות בהם ולהתחיל לתקנם. מתוך הכרה זו נוכל להצמיח מחדש אמונה בחברה מתוקנת, במדינה מתוקנת, שמבקשת להצמיח מתוך הכאב מציאות אחרת.
