כשסדרת דרמה מחטטת בפצע פוליטי וחברתי שעדיין מדמם, לא פשוט להתייחס אליה רק במונחים אמנותיים (כתיבה, משחק, בימוי, צילום וכו'). כשמדובר בפינוי גוש קטיף וצפון השומרון, אירוע שממשיך לעצב תחומים שלמים בישראל, מסובך עוד יותר להימנע משיפוט היסטורי. זה עובד בערך כמו הרעיון של "להתנתק" מעזה.
ובכל זאת, כמו "הנערים" ו"מנאייכ" לדוגמה, "התנתקות" שיצרו חוה דיבון ורם לנדס צריכה להימדד קודם כל לפי היותה טלוויזיה טובה: מעניינת, נוגעת בעצבים חשופים ומעוררת מחשבה. התסריט הקולח והחד של דיבון והבימוי הצבעוני של לייזי שפירא (הצמד שאחראי ל"סרוגים") מעניק לאירועי קיץ 2005 רקע אנושי מגוון ועשיר, בעיקר מהצד של הציונות הדתית, שעברה משבר פוליטי, חברתי ואפילו תיאולוגי על רקע סיום עידן ההתיישבות היהודית בעזה. הדמויות שנבחרו לשם כך, ממפקד המבצע תת-אלוף שילה מזא"ה (עמוס תמם הכריזמטי), דרך אחותו עידית שמתגוררת בגוש (שני קליין המצוינת) ועד לביא (עידו אליאלי המרשים), הבן המתבגר של שילה, מציגות ביחד ולחוד גישה שונה להתמודדות עם ההוריקן שהולך ומתקרב.
מאידך, "התנתקות" נחלשת כשהיא גולשת למחוזות דידקטיים ומתקתקים מדי, הן מבחינת הדמויות וגם בהמחשת הסיטואציה באזור בתור אוטופיה שנגדעה משום מקום. ברמה האמנותית הדבר פוגע במיוחד בדמות הראשית: הטקסטים הנימוחים בפיו של שילה אולי נועדו להבליט את היותו הגיבור הטרגי בפרשה, אבל עולים מהם טעמי לוואי חריפים של מלאכותיות ועיגול פינות. מקור ההשראה המובהק של שילה, אלוף (במיל') גרשון הכהן, נראה ונשמע כמו טיפוס הרבה יותר סוער ורדוף. עם זאת, הסדרה בהחלט לוכדת את המגלומניה הדרושה לשילה כדי להצדיק הובלת משימה שהוא כה מתנגד לה, כי "רק אני מסוגל לבצע אותה".
לא חייבים לענוד צמיד כתום וגם לא להכחיש את העוול שנעשה למיליוני פלסטינים, שגרו ברצועה צפופה שבתוכה מובלעות של 7,500 יהודים, כדי לקבל את המסר המרכזי, לפחות בשלושת הפרקים הראשונים: הקרע שנוצר בהתנתקות לא נגרם רק בגלל מחלוקת אידיאולוגית, אלא בשל תחושה עמוקה של אטימות והפניית עורף נוכח אסון אישי של בני אדם. בעוד השיח הציבורי מתמקד בכעס המגזרי על מערכות ומוסדות (השלטון, הצבא, מערכת המשפט וכמובן התקשורת), מה ש"התנתקות" מדגישה זה דווקא את תחושת הבדידות והתלישות הפרטית. ואיתה קשה שלא להזדהות.
לא בטוח שתוספת אמפתיה (בין אם במדיניות המעצרים ועד לאכזריות של תוכניות הסאטירה) הייתה מביאה לפינוי שקט ומופתי ומונעת תופעות כמו "נוער הגבעות". אבל "התנתקות" משמשת כתביעת עלבון מנומקת, גם אם מאוד מאוחרת. ומי שצופה בערוץ 14 מבין, שהיא מאוחרת מדי.
בקטנה
"מאסטר שף" חזרה בקשת ואיתה גם האבחונים הפסיכיאטריים ("מבחן כניסה משוגע") ואחד מחידושי השפה הבלתי נסבלים של זמננו, דיקטטורת ה"ביס": "ביס מעניין", "ביס של שכבות", "ביס של טקסטורות", "ביס מענג". פתאום כבר לא מספיק לבשל אוכל מעניין ומענג עם שכבות וטקסטורות: הכל צריך להיכנס ב"ביס". בכל זאת, יש מקומות בעולם, ואפילו לא כזה רחוק מהאולפן שבו מצלמים את "מאסטר שף", שבהם ביס אחד - בלי טקסטורות ובלי שכבות - הוא ארוחה של שבע מנות.
