כי הוא נורא ואיום
עשרת הימים שבין כסה לעשור הם הימים הנוראים, ונדמה לי שבתשרי תשפ"ד הימים הנוראים התארכו ומאז כל הימים נוראים, גם ימי חול שנראים על פניו לגמרי רגילים. ואולי בדיוק כאן טמונה התובנה: התרגלנו לימים נוראים, ולכן התפילה הפרטית שלי ביום הזה היא: שלא נתרגל לעולם.
מי במים ומי באש
"ונתנה תוקף" נצרב בתודעה בעקבות מלחמת יום הכיפורים. לאונרד כהן ויאיר רוזנבלום נתנו לו פרשנויות מוזיקליות משלהם. מי יחיה ומי ימות? מי במים ומי באש? מי ברעב ומי בצמא? בידי מי ההחלטה – בידי שמיים או בידי אדם? כולנו מסתובבים פה עם תאריך תפוגה, אבל שואפים לחיות עוד יום אחד, עוד שבוע, עוד חודש, עוד שנה. מתפללים לשלום האנשים האהובים עלינו. מסיטים את הראש מול בשורות רעות, מול צרות של אחרים. "שלא נדע". רק שלא נדע צער וכאב ואבל ואובדן. שאף אחד שאנחנו מכירים לא ייכנס לרשימה הארוכה, הנוראה: מי בקיצו ומי לא בקיצו? מי יהיה חלק מהסטטיסטיקה ומי יזכה להגיד "שלא נדע".
כי לא תחפוץ במות המת
תשובה ותפילה וצדקה מעבירות את רוע הגזירה. ילדים מחפשים סוף טוב לכל סיפור וכמו ילדים, מבטיחים לנו שאם נהיה טובים אלוהים יפסיק לכעוס כי הוא "קשה לכעוס ונוח לרצות". אבל לפעמים לעונש לא קדם כל חטא. התמונה של שירי ביבס עם ילדיה הקטנים, הזכים, הטהורים אריאל וכפיר, היא זו שגרמה לי להסיט את המבט ביום הנורא ויותר לא לראות חדשות. שלא נדע. שלא נדע. שלא נדע. אבל אנחנו יודעים, כל הזמן אנחנו יודעים מי ברעב ומי בצמא, מי בכלוב ומי במנהרה, מי בשגגה ומי בהפקרה. והמילים מתוך הפיוט פוצעות את הלב: "ועד יום מותו תחכה לו ואם ישוב מיד תקבלו".
כצל עובר כחרס הנשבר
נבחרתי לייצג את ישראל באירוויזיון 1988, ופנינו למספר כותבים. לפעמים מילים קודמות למנגינה ולפעמים המנגינה קודמת למילים. אהוד מנור קיבל קלטת עם מנגינה יפה שחיבר מלחין לא מוכר, בוריס דימיטשטיין, וחזר עם השיר "בן אדם". בזמן אמת לא שקענו בעומקו של הטקסט, היינו עסוקים בהכנות לתחרות עצמה. לימים רציתי כל כך לשאול אותו מה גרם לו להישען מכל מקורות ההשראה דווקא על פיוט יום הכיפורים כדי לתאר את נפש האדם: "בן אדם הוא רק בשר ודם, אבק פורח במדבר, כצל עובר כחרס הנשבר, בא מעפר ולעפר ישוב..."
הפרק הזה בפיוט נוגע לליבי במיוחד. יש בו חמלה. יש בו השלמה. בחשבון הנפש שלנו כבני אדם אנחנו מונים בדקדקנות את כל המכות שמנחית עלינו אלוהים או הגורל או המציאות, אבל פחות מקפידים על המכות שאנחנו מנחיתים על אנשים אחרים, על בעלי חיים, על הטבע. כל מי שיש בו חיים, שיש בו נפש, רוצה לחיות. גם הם שואלים את עצמם לפעמים מי במים ומי באש?
לפעמים אנחנו שוכחים שהטבע והאדם – אחד הם. משתלבים זה בזה, תלויים זה בזה. הוא גדול מאיתנו, אנחנו מתיימרים לשלוט בו אבל לא נצליח לעולם.
וכחלום יעוף
הוא לא ילמד לנצח / הוא שוכח לאהוב / הוא לא יודע שיומו קרוב...
ההיסטוריה חוזרת על עצמה. לפעמים אנחנו לומדים ממנה ולפעמים כלואים במעגל בלתי פוסק של טעויות. מי שטעה הוא בדרך כלל לא מי שמשלם את המחיר. כבקרת רועה עדרו, מעביר צאנו תחת שבטו. אנחנו חולפים תחת המקל ופה ושם מקבלים מכה. הכאב גורם לנו לפעמים לזעוק. לצאת אל הרחובות ולדרוש מציאות אחרת.
כולנו נדרשים לחשבון נפש, בפני עצמנו, בפני היקרים לנו ובפני המקום ובפני הקהל. אני מבקשת סליחה מכל מי שנפגע ממני, מהחלטות שקיבלתי, ממילים שאמרתי. בדם ליבי, מתוך הקרע והשבר אני מתפללת לימים אחרים. לימים לא נוראים. לימים של סליחה וחסד. לימים של פיוס.
הרי הימים שלנו כאן ספורים. אתמול היינו ילדים, מחר נהיה קשישים ובין לבין מתחוללים החיים והם גדושים ועמוסים אבל כל כך קצרים. כצל עובר וכענן כלה, וכרוח נושבת וכאבק פורח וכחלום יעוף...
