בן צור הוא אחד השמות החמים של הקיץ במוזיקה הישראלית, ויסמין מועלם מכירה מצוין את המשבצת: היא הייתה שם לפני חמש שנים בדיוק. לשניהם זה קרה, ולא במקרה, על רקע אירועים מז'וריים: שירי האמונה שלו מתיישבים בול על אומה במלחמה שנשענת בכבדות על הרעיון שרק כוח עליון יעזור לה לצאת מהבוץ; מועלם הייתה ביטוי מדויק עבור דור צעיר שחווה את טלטלת חוסר הוודאות של עידן הקורונה.
לכן אין הפתעה בשיתוף הפעולה ביניהם בסינגל "אצלנו זה ככה", אבל ישנה הפתעה באופן המימוש שלו. ראשית, היושב במרומים, דמות בולטת, נדחק הפעם לשוליים: בבית הראשון מוזכר "אלוהים" כיחיד שיודע מה הדובר בשיר רוצה מעצמו, ואילו בהמשך הוא מופיע בתור הכתובת לפריקת כעסים בתור היותו "מי שמנהל את העניינים". במונחי הפופ המקומי זאת כמעט כפירה בעיקר, וקשה לומר שאין בכך מן הרענון.
שנית, בן צור ומועלם מצליחים לתווך דינמיקה של דואט על אף שלא ברור מה הקשר בין הדמויות שלהם: זה לא שיר על זוגיות במשבר, תפיסות עולם נפרדות שמחפשות גשר או חברוּת אמיצה, אלא על שני אנשים מבולבלים עם חלומות גדולים ופחדים גדולים לא פחות. אולי מכיוון שזה מה שבאמת משותף לשניהם, "אצלנו זה ככה" מסוגל לשכנע במקום להישמע כמו סתם שת"פ.
כמובן שזה לא היה מתאפשר אילולא הלחן (של מועלם, בן צור, אבי אוחיון, אופיר כהן ושמעון יחיא) וההפקה (של כהן ויחיא) היו קליטים ומנחמים כמו סיטקום מהניינטיז: פסנתר מלנכולי, פריטה אקוסטית פשוטה, מכת תוף סמי-דרמטית, סי-פארט נסער סטייל הדואטים של ריקי מרטין וכריסטינה אגילרה או וויטני יוסטון ואנריקה איגלסיאס מלפני 25 שנה. אצלנו זה ככה: באיחור, אבל עדיין עם סטייל.
