השבוע סיימו רבבות אברכים את "בין הזמנים" – אותה תקופת חופשה ידועה מראש, מסודרת בלוח השנה, שמגיעה אחרי חודשיים רצופים של לימוד. זו הייתה עבורם הזדמנות לנשום, להיטען מחדש, לבלות עם המשפחה, ואולי גם לצאת לטיול בארץ או בחו"ל.
גם לי יש "בין הזמנים" משלי, רק שהוא נקרא אחרת – "בין הסבבים". זה לא כתוב בלוח השנה, ואין לו תאריך פתיחה או סגירה. הוא נוחת עליי פתאום, לרוב בלי התראה, מיד אחרי עוד סבב לחימה בעזה. במקום חופשה מתוכננת – זו תקופה שבה אני מנסה להשלים חוסרים גדולים של חודשים: בבית, בעבודה ובנפש.
אצל האברכים, "בין הזמנים" נועד להתרעננות לקראת חזרה ללימוד. אצלי, "בין הסבבים" נועד להשלמת פערים בחזית האישית והמקצועית לקראת החזרה לחזית הלחימה. בצל הזמן הזה תמיד מרחפת אותה חרב מילואים – הידיעה שבקרוב תגיע ההקפצה הבאה, שהטלפון יצלצל, ושוב אמצא את עצמי עוזב הכל ורץ ליחידה, עם אותם חברים-אחים, שכולנו מקווים לראות זה את זה רק בשמחות – אך יודעים שניפגש שוב בעוד סבב מורכב.
"בין הזמנים" הוא זמן של ודאות; "בין הסבבים" – זמן של חוסר ודאות. האברכים יודעים מתי זה מתחיל ומתי זה נגמר. אני וחבריי המילואימניקים רק יודעים שזה יקרה שוב – השאלה היא מתי, ולא יודעים איך זה ייגמר.
עיני אינה צרה באותם אברכים שנופשים ב"בין הזמנים", או בכל אזרח אחר במדינת ישראל שאינו חלק מרוטינת הסבבים ומנצל את חודשי הקיץ לחופשה ולמנוחה. להפך – אני מאחל לכל אחד זמן איכות עם משפחתו, רגעים של שקט ונשימה. אני גאה בתרומתם של חבריי המילואימניקים ומאמין בצדקת הדרך שלנו בכל ליבי.
אבל בתוך השלווה הזו, אני מבקש שכולנו – כחברה וכמשק – נזכור את הציבור המשרת שכבר כמעט שנתיים חי בהפסקה מה"חיים האמיתיים". ציבור ש"בין הסבבים" שלו משמש לא לחופשה אלא להשלמת פערים בעבודה, לשיקום הבית. כל זה תוך שהראש והלב נשארים שם – עם המשימה שעדיין לפנינו, עם החברים שנפלו, עם הפצועים בגוף ובנפש ועם התקווה שהפעם הבאה לא תגיע. שהחטופים ישובו לביתם ושנצליח לבנות מציאות חדשה ובטוחה יותר לעם ישראל.
ובמדינה שמבקשת לנצח חייבים להבין: "שוויון בנטל" הוא לא סיסמה – זו הדרך היחידה להבטיח ש"בין הזמנים" יהיה זמן לכולנו, ו"בין הסבבים" יהיה מושג שנלמד עליו רק בספרי ההיסטוריה.
