בצילום: יערה (43), אוריה (41ֿ), נהר אור (10), מעיין (8 וחצי)
הבית? בית עץ פרטי בשכירות. 5,500 שקל. יערה: ״המחיר אולי נשמע זול יחסית למרכז אבל במרכז אתה מקבל רפואה טובה וקרובה, חינוך טוב עם הרבה אפשרויות, הכל קרוב. פה על הזול אתה משלם מחיר. יש פה סופר אחד והוא הכי יקר בארץ. אבל אנחנו אנשים קצת אלטרנטיביים אז מצפה היא המקום המושלם עבורנו. לא קנינו בית כי החלטנו שלא חייבים לחיות לפי הסיפור הישראלי שחובה לקנות בית, ואם יש כסף אפשר לעשות איתו דברים אחרים. היו לנו כל מיני הרפתקאות נדל״ניות לא ממש מרשימות וגם שטח שקנינו בהר עמשא כי היה לנו טריפ לעבור לשם אבל הבנו שזה פחות מתאים לנו". אוריה: ״בעיניי האיכות חיים פה יותר גבוהה ממה שיש במרכז. נוף, אוויר מדהים והכי חשוב - אין פקקים״.
יערה? ״גדלתי בעומר, בדרום, אבל אני מאוד לא מזוהה עם המקום הזה כי יש מן תפיסה שזה יישוב של עשירים, ולמרות שזה קשקוש אני תמיד מרגישה צורך להצטדק. בחוויה שלי זה לא היה ככה. זה לא מקום שהייתי חוזרת אליו ולא היה לי שם נוח במרחב הבורגני והסגור הזה. החלום שלי היה ללמוד תיאטרון בניסן נתיב וזו הייתה אכזבה עצומה כשלא התקבלתי. שברון לב מוחלט. זה יותר קל למי שגדל במרכז ונחשף מגיל צעיר לסוג של תרבות מסוימת ודיבור שדומה לאיך שמדברים במקומות כאלה. כשאתה מגיע לאודישן אפרוח שגדל בפריפריה, ואני עוד מעומר, זה כמו עולם אחר. הלבוש, הדיבור וההיכרות שלך עם דברים הסיכוי שלך קלוש כי זו שפה אחרת לגמרי. הכישלון גרם לי לצאת לניו-יורק ללמוד תיאטרון ופתאום הבנתי שתל-אביב זו הפריפריה ואכלתי אמנות לארוחת בוקר, צהריים וערב. ככה התגלגלתי גם לפריז ואחרי 10 שנים בחו"ל, בגיל 29 חזרתי והכרתי את אוריה״.
איפה הכרתם? יערה: ״אחותי גרה במצפה רמון ולמדה מחול בבית ספר שנקרא אדמה. חשבתי להגיע אליה לשבועיים והבן אדם הראשון שפגשתי היה אוריה, ונשמטה לי הלסת. סיפור אהבה גדול״.
אוריה? ״אני גדלתי באפרת, בגוש עציון. הייתי בן 25 כשהתחלתי לרקוד. זה לא דבר רגיל. הייתי הולך למסיבות בירושלים ושם גיליתי שיש לי גוף, ואז אמא שלי לקחה אותי למופע מחול ולא האמנתי. בחיים לא ראיתי מחול לפני והבנתי שאני חייב ורוצה גם. באותה תקופה הייתה לי באסטה והגעתי לפסטיבל בממשית ובדרך לסיני עברתי במצפה מחוץ להאנגר של אדמה, נרשמתי לשבוע ניסיון ומאז אני פה. עשיתי קריירת מחול קטנה וגם הייתה לי וליערה הופעה משותפת. אלה היו שנים מטורפות. הייתי באסטיונר ושנתיים אחרי זה אני טס עם להקת מחול בעולם״.
מצפה? יערה: ״לאוריה היה ברור שהוא פה. עבורי היא סוג של עיירת פליטים. האנשים שמגיעים לפה הם אנשי קצה שהרבה פעמים יצאו, ברחו או נפלטו מקהילות או קבוצות, ותמיד הייתה לי שאלה אם להשתכן בעיירת פליטים. ואז אוריה פתח את בר הברך ואני הקמתי מרכז מחול בשם זוזימה, והשתקענו״.
זוזימה? יערה: ״זו תוכנית לימודי מחול דו-שנתית שמגיעים אליה מכל הארץ, ולפני המלחמה גם מחו״ל. הרבה צעירים מגיעים בזכות התרבות והאמנות פה. מעבר לסטודנטים אנחנו מביאים הופעות מחול, שעד אלינו לא היה שום מקום כזה מבאר-שבע דרומה. אנחנו מנסים לפתח קהל לזה וגם מאפשרים לקהילת המחול עוד אפשרות להופיע".
הברך? אוריה: ״זה פאב מקומי שהקמתי לפני 10 שנים. לא היה מקום כזה והיה לי איזה ויז׳ן להביא תרבות והופעות ומקום לשבת בו, והיום התרחבנו לפרויקט שנקרא ׳הרחם׳ שזה חלל מופעים ללא מטרות רווח. בית לתרבות אלטרנטיבית. אין מודל כלכלי לאולם הופעות ל-100 איש בדרום, ואנחנו עדיין לומדים איך לקיים את זה. יצא שאני ויערה הפכנו למעין פאוור קאפל בתחום התרבות פה".
מצב כלכלי? יערה: ״אנחנו לא חיים במינוס אבל אנחנו גם די צנועים. המרחב פה הרבה פחות צרכני. יש לנו רכב אחד ישן, אין לנו טסלה. אבל למרות שזה נראה שאנחנו מחוץ למרוץ גם פה יוקר המחיה פוגש את כולם״. אוריה: ״אנחנו די חיים מהיד לפה. אני עובד המון ויש כל הזמן תהליך של צמיחה אז התנועה חיובית. אין לי שאיפה להיות עשיר וזה לא ערך שמוביל אותי אבל אני כן רוצה שהעסקים יחזיקו את עצמם ואני רוצה ליהנות מהפירות של העשייה. זה שהברך קיים פה בפריפריה - זה המון עבודה והמון מחירים לשלם. אם היה לי בר כזה מצליח במדינה אחרת יותר יציבה, הייתי חי הרבה יותר טוב. פה כל פעם יש משהו אחר שמפיל אותך חזרה״. יערה: ״אני לפחות שמחה שאנחנו אי של שפיות למי שמגיע לפה״. אוריה: ״מה שיש פה במצפה אין בשום מקום בעולם. יש פה קסם״.
הבילוי שלכם? אוריה: ״יערה אוהבת לבלות בסטודיו בכל רגע פנוי. אני מאוד אוהב מסיבות ואם יש לי הזדמנות פעם בכמה זמן לצאת למסיבה טובה - אני בפנים. אנחנו אוהבים לצאת לשטח, למדבר, סביב מדורה ונגינה בגיטרה״.
