סיפור חייב / נכון למועד כתיבת שורות אלה, ישראל אפילו לא טרחה להשיב למתווה ההסכם החלקי שאותו חמאס הסכים לקבל. "ישראל אינה רוצה להגיב", אמר דובר משרד החוץ הקטארי, כאילו שגורלם של עשרה חטופים חיים ועוד מספר לא מבוטל של חללים (שנמצאים בסכנה להיות היורשים של רון ארד) לא מצדיק אפילו איזה "לא תודה" מנומס. כמו במערכון של הגשש החיוור, אפשר לדמיין את נציגי הנסיכות יושבים ליד הטלפון ומחכים: "נו, יש משהו?", "דממה", "ניסית אותם?", "נו מה נראה לך?", "ו?", "אתה מכיר אותם: ההוא בחופש, אלה מלקקים לראש מועצת בנימין, זה בחתונה של הבת של חבר מרכז, ההוא הבטיח שיחזור אליך. מ-1 בספטמבר יגידו שהם יתקשרו אחרי החגים".
מילא הקטארים, שאולי מאוכזבים אחרי הכסף ששפכו על בכירים ישראלים, בהם מקורב מאוד לראש הממשלה שהסתובב בקריה במדים בעודו מתפרנס לכאורה מאותו ארנק שפינק את יחיא סינוואר: משעשעת הציפייה של גורמים כאלה ואחרים, לפיה "ראש הממשלה חייב להסביר לציבור" מדוע הקבינט אפילו לא מוכן לדון בהצעה שעל הפרק, וכל שכן למה ישראל מוותרת על מתווה שהיא עצמה דרשה עד לפני רבע שעה.
עם כל הכבוד לרעיונות נאצלים מהימים החמודים שבהם אנשים דמיינו שההנהגה אמורה להתנהל כמו בסדרה "הבית הלבן", אשליית הענייניות של השלטון הנוכחי היא לא סתם בדיחה דלוחה אלא הונאה מסוכנת. מי שאפילו לא מוכן להקים ועדת חקירה ממלכתית לחקר האסון שהתרחש אצלו (שלא לדבר על התפטרות, הבעת צער עמוק והסתגרות בבית מחמת הבושה והחרפה), לא "חייב" שום דבר לאף אחד: לא לחטופים, לא למשפחותיהם, לא לחיילים ולא לכל מי שאינו רלוונטי למטרת העל - שימור הכוח. אחרי העשור האחרון בכלל והשנתיים האחרונות בפרט, להגיד שנתניהו "חייב" משהו זה מסוג הדברים שלא אומרים אפילו בצחוק.
שיווק משקל / השחצנות של יוסי כהן, שהכריז בלי להתבלבל כי "כדי שיהיה שינוי אני צריך להיות ראש ממשלה", היא לא דבר רע לכשעצמו. הנהגה (כלומר הכוח לחרוץ גורלות) היא רעיון מגלומני במהותו. לא בהכרח מגיעים אליו אנשים שמביטים במראה ורואים בה עלה נידף. לא סתם נדרש טיפוס כמו אהוד ברק, אחד שראה את עצמו כהתגלות אלוהית עוד לפני שנדרש להתגלח, כדי להביס את נתניהו לפני יותר מרבע מאה, ואילו ח"כ גדי איזנקוט אפילו לא מעז למלמל שאין מתאים ממנו למרות שדי והותר אנשים חושבים כך.
הדבר המטריד שאמר כהן בראיון לפודקאסט של יסמין לוקץ' (הבת של מרים אדלסון, אחת שלא מזיק להתחבב עליה), הוא ש"המוצר הזה, המנהיגותי, שאני אנסה למכור... מדבר על מנהיגות לאומית שהיא בעיקרה אחדות וביטחון". ראשית, "מנהיגות לאומית שהיא בעיקרה אחדות וביטחון" נשמע מעליב אפילו בתור סיסמה, וסיסמה היא לא אחת שנעלבת בקלות בימינו. אם ח"כ בני גנץ היה אומר את אותו משפט – ודי בטוח שהוא אמר משהו בסגנון – הבדיחות היו כותבות את עצמן, כדי לא להטריח אף אחד על משימה כה קלה.
למעשה, ניכר שכהן ניגש למלאכה כמו מה שהוא באמת: איש מרקטינג. יש לו "מוצר" שהוא צריך "למכור", ובמקרה קוראים לו "מנהיגות" ולא, נניח, "אייפון" או "בוא תהיה מרגל עבור המוסד, מה כבר יקרה". ואמנם ממש אין מה לזלזל במי שמבין שבחירות לא מנצחים בהמתנה שהציבור פשוט יבין שאתה כל מה שחסר לו. פשוט כבר עכשיו עומד בראשות הממשלה משווק רהיטים מוכשר בדימוס, כך שאולי כדי לצאת מהמצב אליו הוא קלע אותנו (ותודה למדיניות הכסף הקטארי שכהן מכיר מצוין) נדרשות עוד כמה תכונות.
אורוואר, רמי / ל"חמישייה הקאמרית" יש מערכון איקוני שבו רמי הויברגר ז"ל מגלם את יואב טוקר, בעודו מדווח לתוכנית "מהיום למחר", בהנחיית עמנואל הלפרין. ועכשיו צריך להסביר מה זה יואב טוקר, מה זה "מהיום למחר", מה זה עמנואל הלפרין, ואולי גם מה זה ערוץ 1, שם הכל שודר. וצריך להגיד שפעם, משפטים כמו "כאן יואב טוקר, פארי" (ולא פריז, חלילה) ושיחות על מה שנכתב ב"ליברסיון" בעקבות "קו מאז'ינו מטרואולוגי" היו חלק מהוויה תרבותית שלמה, רצינית לגמרי ומנותקת לחלוטין מהישראליות המזיעה והלחוצה, ולכן גם מושא לפרודיה בתוכניות כמו "החמישייה הקאמרית", שגם היא הייתה חלק מהוויה תרבותית שלמה, שרמי הויברגר היה חלק מפואר ממנה. ועכשיו הוא מת ו"החמישייה" כבר לא חמישייה ואין "מהיום למחר". בקושי "היום" יש, בשביל "מחר" תבוא, ובכן, מחר. למעשה, רק על דבר אחד ניתן לסמוך: בביסטרו של פרנסואה הקצפת מתוקה כתמיד, ועשן הגולואז הקריר מתאבך במתיקות משפתיה המלאות של חתיכה מקרית.
בשלוש מילים / צו 8 לאומן.
משפט בשבוע: "מה זאת ועדת חקירה ממלכתית? מי קבע מה זה ועדת חקירה ממלכתית? החוק? מי קבע מה זה החוק?" (השרה עידית סילמן רק שואלת שאלות. הנה עוד כמה: מה זה עידית סילמן? מי קבע מה זה עידית סילמן? הג'וב? איפה? אני באה)
ראסטה בנאי / להקליט מחדש את אלבום הבכורה המופתי של אהוד בנאי והפליטים בגרסאות דאב ורגאיי נשמע כמו מתכון לפרודיה, אבל בנאי הוא בכל זאת "א יידישע ראסטאמן" )כמאמר הסינגל הראשון שהוציא אי פעם( והמפיק בנו הנדלר הוא ראסטאמן אמיתי. חוץ מזה, אי־אפשר לשמוע את "ערבב את הטיח" ולא לתהות: איפה אחמד הפועל מעזה היום, כמעט 40 שנה אחרי?
