בלוח השידורים הנוכחי, "רוקדים עם כוכבים" היא הריאליטי עם הפער הכי גדול בין המשאבים המושקעים בהאדרתה לבין חשיבותה בפועל. יש לכך כמה סיבות: ראשית, היא לא חושפת דמויות שמעתה ילוו את חיי התרבות (בהוצאת אלבום או פתיחת מסעדה, לדוגמה), משום שהמשתתפים כבר מלוהקים כ"כוכבים" והריקוד עבורם הוא רק חלטורה תובענית ורווחית. המקסימום הוא שדרוג ברמת הקמפיינים שיקבלו.
בנוסף, "רוקדים עם כוכבים" בכלל והגמר בפרט לא מייצרים רגעים בלתי נשכחים. מה לעשות: קסם החובבנות לא מפציע בריקוד כמו שהוא בולט בשירה, למשל. אין לאף ריקוד ב"רוקדים עם כוכבים" את המעמד השמור ל"ים של דמעות" בגרסת נינט. כדי שריקוד ייחרת בזיכרון, כמו שקרה בסרטים כגון "שיר אשיר בגשם", "שיגעון המוזיקה" ו"חייו של צ'אק" שמוקרן בימים אלה (מומלץ!) או במופע של בת-שבע, עליו להיות מבוצע לעילא ומנומק הרבה מעבר למה שניתן לבקש מסלבס בתוכנית בידור.
ובעיקר, כמו התלונה המפורסמת של מוריסי נגד הדי-ג'יי בקלאסיקה של הסמיתס, ל"רוקדים עם כוכבים" אין שום דבר משמעותי להגיד על החיים, אפילו לא באופן העקיף שבו תוכניות ריאליטי אחרות עושות זאת בנושאים שונים: זוגיות ("חתונה ממבט שני"), התנגשות עולמות בתנאים קיצוניים ("האח הגדול" ו"הישרדות") ואפילו הקשר הייחודי בין אוכל לנפש ("מאסטר שף") וגבריות ("גולסטאר"). בקיצור, "רוקדים עם כוכבים" היא הגשמת החלום של ג'ורג' קוסטנזה מ"סיינפלד": תוכנית על כלום. ומרוב שהיא תוכנית על כלום, יש צורך בניימדרופינג של גאונים שהם ההפך מכלום (כמו מוריסי וג'ורג' קוסטנזה) כדי לומר עליה משהו.
אם חלילה מישהו מהעוסקים והעוסקות במלאכה נעלב מהתיאורים הנ"ל, זאת לא הכוונה. ראשית, מוכח שוב ושוב שהציבור רוצה בתוכניות כאלה, במיוחד בזמן מלחמה שלא נגמרת וכבר תקופה ארוכה לא נמצאת בקונצנזוס. גם כש"רוקדים עם כוכבים" סובלת מרייטינג בינוני, זה לא שהצופים והצופות נודדים למחוזות רציניים וכבדי ראש הרבה יותר, בין אם בערוצים אחרים או בנטפליקס וכו'. לבריאות.
מעבר לזה, כדי להרים עונה שנייה של "רוקדים עם כוכבים" במלחמה, דרושה אמונה יוקדת – שלא לומר דתית – ברעיון האסקפיזם המוחלט, שהוא אינו אלא אוויר חם ונוצץ. אם "רוקדים עם כוכבים" לא הייתה כלום, היא לא הייתה "רוקדים עם כוכבים". לכן הניסיונות של התוכנית להפגין חיבור למצב עובדים כמו סיכה צהובה בשוליה של שמלה חושפנית: כבר עדיף לוותר. כמו שכתב אביתר בנאי (שוב, אין ברירה אלא להיתלות באילנות גבוהים): כלום לא עצוב. שימו מקף בין "כלום" ו"לא עצוב". זאת "רוקדים עם כוכבים".
בקטנה
מאז הופיע בכתבה בחדשות 12 , הפך צעיר חרדי (נניח) ויהיר בשם איתמר בבי לאורח פופולרי: בשבוע שעבר הוא זומן ל"שש עם" כדי לחטוף צעקות (אחרי שאמר למילואימניק שהוא משרת בשביל הכסף). אתמול, באותה תוכנית, הופק עוד עימות מגוחך בכיכובו, הפעם עם לוחם חרדי בחטיבת חשמונאים. למעשה, נראה שאם הנ"ל יחליט מחר שהוא כן רוצה להתגייס (לצה"ל, לא ל"האח הגדול"), בחדשות 12 כמובן שיברכו (תוך סגירת כתבה בלעדית באורך 25 דקות בחדשות סוף השבוע), אבל גם יזילו דמעה: אחד כזה – חרדי, צעיר, נראה טוב וסרבן גיוס חסר בושה עם ווסאח של קזבלן ומודעות עצמית של אגרטל – לא מוצאים כל יום.
