נוכחים, נפקדים
"זמן אלול" שהתחיל השבוע בישיבות בישר על הורדת כוננות המעצרים במגזר. בניגוד לימי בין הזמנים, שבהם יש סכנה שמשתמטים ייתפסו בביקור בית או במפגש אקראי עם שוטר תנועה בכבישי הצפון, בישיבה כולם בטוחים. אף מ"צ לא יגיע לפוניבז'. אם יגיע, דווקא כשהצעירים מאורגנים בישיבות, קל יותר לשתק את המדינה ביעילות. הפגנות הפלג הירושלמי הן בקושי טעימה ממה שהמיינסטרים החרדי מסוגל לו, אם ירצה. וזה לגמרי על הפרק.
בשבועות האחרונים, כשנדמה היה שגל המעצרים גובר, נערכו שם למחאות נרחבות בכל הארץ. המנהיגים הליטאים כבר חתמו על מכתב הקורא למחאות מדן ועד אילת אבל ברגע האחרון הוא נגנז. האדמו"ר מגור, שביקש לארגן הפגנת מיליון, גילה ששוב הוא לבד, בינתיים. בדגל התורה מסבירים שמדרגת המחאה הזאת נשמרת בינתיים לדבר האמיתי.
עד עכשיו, בצירוף מקרים מסתורי, כמעט כל העצורים החרדים הם ממוצא ספרדי. כולם גם נעצרו מחוץ לערי המקלט החרדיות שנותרו מחוץ להישג ידם של לוכדי העריקים. בצה"ל מסבירים שלא יבצעו מעצרים במרכז בני-ברק כשם שלא תבוצע אכיפת גיוס במרכז רהט. מעצר כזה הוא מעל ליכולתה של המשטרה הצבאית. אולי גם של המשטרה הכחולה שסובלת מחוסר יכולת או מוטיבציה.
עיקר הלחץ הוא על ראש אכ"א. אלוף דדו בר כליפא נשלף תוך כדי המלחמה מהתמרון בעזה לתפקיד הכי רגיש בתפר שבין צבא לחברה. בתוך זמן קצר מצא את עצמו על שלטי חוצות באיילון בטענה שאינו עושה מספיק לגיוס החרדים. מאז נשלחו, לראשונה בהיסטוריה, צווי גיוס לכל הצעירם החרדים. צה"ל גם החל במבצעי אכיפה – יותר משבוצעו עד כה, פחות ממה שמצפה הציבור המשרת. מבצע אחר, מוצלח יותר, היה "מתחילים מחדש", שאיפשר לעריקים ומשתמטים להתגייס בלי לעבור בכלא הצבאי, והניב השבוע 180 חיילים. שתי פלוגות לסד"כ הצה"לי.
מול הצורך הדחוף בחילוף למילואימניקים, המספרים קצת מתפספסים: מתוך 80 אלף החרדים שקיבלו צווי גיוס בשנה האחרונה, רק אלפים בודדים כבר מוגדרים "משתמטים", משום שחלף פרק הזמן הדרוש מאז קיבלו את הצו הראשון. עוד כמה אלפים מוגדרים ב"צו 12", שמעכב אותם בשערי הכניסה והיציאה מהארץ. המספר הזה יעלה בחדות בחודשים הקרובים. עם הפז"ם מרגע קבלת הצו בדואר.
אם תורשה לי דל"פ, מבצע מעצרים יהיה צודק אבל לא חכם. לצה"ל יש כלי אחד בלבד בארסנל ‑ מעצר. אבל העריקים שנתפסים לא ממלאים את השורות בצה"ל אלא רק את בתי הכלא הצבאיים. הסנקציה של הצבא כלפיהם מוגבלת מאוד: רק כעבור 540 ימים של אי-התייצבות, המלש"ב מוגדר משתמט "פרקליטותי", שניתן לשפוט לפרק זמן ממושך בכלא.
משתמטים טריים יותר מועמדים לדין משמעתי בלבד, נכנסים לכלא הצבאי לשבועיים-שלושה, ויוצאים ממנו כגיבורים. זה מתדלק את החיכוך ואולי גם את תחושת השוויון, אבל לא מקל את הנטל.
מה כן יעבוד? סנקציות כלכליות. הפסקת כל מימון למשתמטים, ותגמול הולם לאלו שכן באו. אלא שהכלים העדינים והיעילים הם בסמכות הממשלה שפועלת בכיוון ההפוך.
לאב יו טרמינל
אם המשטרה הצבאית לא תגיע למשתמטים, הם יגיעו אליה בחגים, למסוף הדרכונים בנתב"ג. יוזמת דרעי להחריג מאכיפה את הטיסות לרבי נחמן בראש השנה נולדה בכלל בשולי דיון אחר, על מימון, עשרה מיליון שקל, שדרשה ממשלת מולדובה כדי לאפשר את תנועת אלפי החסידים בשטחה בדרכם לאוקראינה. לא מדובר בסבסוד של הטיסות עצמן, אלא של תשתיות ביטחון שיאפשרו מעבר חלק יותר באירופה. כסף קטן שעשוי לחסוך צרות גדולות.
יו"ר ש"ס עצמו טס במשך שנים לאומן בראש השנה. זה עבר לו, אבל נשארה הסימפתיה לנוסעים, וגם אינטרס אלקטורלי. דרעי לא עשה הרבה עם הרעיון, אולי חוץ מלהדליף אותו. אבל בפוליטיקה החרדית זו השיטה: אחרי שיו"ר ש"ס דאג לברסלבים, יו"ר יהדות התורה הפגין דאגה לחב"דניקים, ובכלל, לכל החסידים בדרכם לכל יעד בעולם. אם היה סיכוי קלוש שמתווה דרעי יעבור משפטית, גולדקנופף חיסל אותו כשהמחיש בלי כוונה שפטור ספציפי לאומן לא יעבור בשום מבחן שוויוני.
באכ"א, בכל מקרה, לא קיבלו בינתיים שום בקשה לשינוי מדיניות בנתב"ג. להפך, הפריסה שם מתוגברת. אפשר להעריך שגם לא תגיע דרישה מפורשת כזאת. זה לא היה עובר את הרמטכ"ל, גם לא את ראש אכ"א. ושום ייעוץ משפטי. אבל מה אכפת לדרעי לעשות סיבוב? הוא מבין שממילא איבד את החילונים. מזמן.
אגב אומן, נסעתי בראש השנה לפני שש שנים. זה היה מסע רוחני שמח, עם יחסי ציבור רעים במיוחד. בקהל של 40-50 אלף איש מרחבי העולם אפשר למצוא כל תופעה, אבל היה מדהים לראות את המרחק בין הרוח והמעשים של רוב הנוסעים לבין הדיווחים בתקשורת וברשתות.
מאז, מעבר לדעות הקדומות על הנוסעים, נוסף בשנים האחרונות גם מזל רע במיוחד: הקורונה, המלחמה באוקראינה והמלחמה אצלנו הפכו את הנסיעה למסובכת יותר ופופולרית פחות. רבי נחמן עצמו כתב על ה"מניעות" בדרך לצדיק. בברסלב זו מיתולוגיה שלמה: מהסתננויות עוד בימי מסך הברזל ועד לסיפור העריקים השנה, שנוגע לעשרות, אולי מאות בודדות, אבל מכתים קהל ענק שרבים בו שירתו בצה"ל. זה הרי ממילא לא מיינסטרים חרדי. אצל רבי נחמן באמת יש מקום לכולם.
הביס של הבייס
ארוחת הצהריים שמוגשת במזנון הכנסת היא העסקית המשתלמת בישראל. באחריות. הרבה אגדות וגם ביקורות קולינריות כבר נכתבו על התפריט של נבחרי הציבור, אבל תג המחיר הפתיע גם אותי.
אני אוכל שם קבוע ומשלם באשראי עם הנייד, אבל לאחרונה, במסגרת שיפוצי הפגרה, התברר שבעמדת האשראי הזמנית של המזנון יש תקלה. תשב לאכול, אמרו, ותחזור לגהץ. חזרתי. המכשיר עדיין מקולקל. אין ארוחות חינם אז השארתי פתק עם מספר טלפון. עברו כמה ימים ובמזנון התקשרו לגבות את מה שמגיע.
וכך, לראשונה שמתי לב מה בעצם המחיר המדויק כדי להעביר בביט. 36 שקלים ועשר אגורות. לארוחת צהריים מלאה עם עיקרית, תוספות, סלטים ופחית שתייה. בלי השתייה זה פחות מ-30 שקל.
לא התלוננתי, וזה אולי נשמע קטן, אבל גם זו דוגמה ליקום המקביל שבו מתנהלת הפוליטיקה שלנו. הח"כים, עוזריהם ואורחיהם, וגם העיתונאים, נהנים מסבסוד של כשני שלישים מעלות הארוחה על חשבון משלם המסים באופן שלא מתכתב עם שום מחיר בעולם האמיתי.
כשחיים עם נהג, ויש צ'קלקה, הפקקים פחות מטרידים. כשהארוחה מסובסדת, החיבור שלך למדד המחירים לצרכן נעשה רופף יותר. אולי גם לצרכן עצמו.
