מול אלפי אנשים עומדת אמא וצועקת. הפנים שלה מתעוותות, העיניים שלה מתקפלות אל תוך עצמן, הפה נפער והיא שואגת: די!!!!! מול אלפי אנשים עומדת אמא וצועקת מתוך קרקעית הרחם. כל איבר בגופה ‑ צעקה. כל שערה משערות ראשה ‑ צעקה. כל שתיקה, כל דיבור ‑ צעקה. כבר 693 ימים סילביה קוניו כל כולה צעקה. אם הבנים שנאבקת עבור אריאל ודוד בעיקשות, במסירות, לא יודעת מה עוד נותר לה מלבד הצעקה. הצעקה היא לא ביטוי של כאב, היא הכאב עצמו. היא לא הדימוי, היא הממשי. הצעקה היא המקום הראשוני ביותר של האדם, איתה הגחנו לעולם. היא שורש הדיבור. הצעקה היא צווחה, היא זעקה, היא תפילה.
סילביה צווחת. קולה רועם, מדמם. היא מכריזה: אמא אף פעם לא מוותרת! אמא אף פעם לא מוותרת. לא אמא של מתן צנגאוקר ולא אמא של מתן אנגרסט. לא אמא של נמרוד כהן ולא אמא של אלקנה בוחבוט. לא אמא של אבינתן אור ולא אמא של רום ברסלבסקי ולא אמא של אלון אהל. כל מי שנשאה חיים בגופה יודעת: זה זמן לצעקה.
תתבוננו בהן, באמהות הללו. כמה הן השתנו ב-693 הימים הללו. גופה של עינב מצטמק והולך, קורס אל תוך עצמו. עיניה שקועות. ויקי אפורה: העור, העיניים, השיער. עיניה של רוחמה נראות כמו תהום. תתבוננו בהן, באמהות הללו, שנשאו בגופן עובר שהפך לתינוק, ואז לילד, לעלם, לבחור. נשים שמבחינתן האימהות זו עמדה מוסרית בעולם, עמדה שלא מוכנה לוותר על החיים. שלא מוכנה להתייאש. לא ברור מה האפקטיביות של ימי השיבוש שהיו, של ימי השיבוש שעוד יבואו. אבל עבור הנשים הללו, עבור המשפחות, זה כל מה שנשאר. כל מה שנותר זה לצעוק צעקה גדולה ומרה, באמונה שבכוחה להפוך עולמות ולהשיב בנים לגבולם.
ע
