אני נמנע מלכתוב על רמי בלשון עבר, אבל רמי תמיד אילץ אותי לפגוש מקומות שנמנעתי מהם, ופה אני עומד מול פרידה קשה.
הכי חשוב לי לומר ברגע הזה – ידעתי שרמי אוהב אותי והוא ידע שאני אוהב אותו. ידענו והרגשנו.
הכרנו כאנשים צעירים, שנתנו יד אחד לשני כדי לחלום את מי שאנחנו רוצים להיות. פגשתי אותו בסטודיו של ניסן נתיב ומיד התאהבתי וגם קינאתי. וזה היה הדדי. במקומות שפחדתי – רמי היה זה שהעז. והמקומות שהוא פחד מהם – היו לי בית. ידענו דברים עמוקים וכמוסים זה על זה והשתמשנו אחד בשני כדי להשיג דברים או להגן על עצמנו. רמי, רוב הזמן אהבתי ונהניתי מהמורכבות שבך, כזו שיש בה פערים מטורפים בלתי נתפסים. פערים בין המקום הכי מוגן שהענקת לי לצידך יחד עם הכי קרוב למקום שבו אני לא יודע מה יקרה ברגע הבא – ואם בכלל נצלח אותו.
אולי כי כל כך אהבנו וצחקנו והשתעשענו בתוך הלא נודע המפחיד הזה. והייתה גם תקופה שלא יכולתי להיות בתוך הפער הזה ולהכיל את המורכבות הזו שלך, בעיקר את ההתרסה. ודיברנו על זה. נפרדנו אז; כדי שכל אחד ילך להתבגר. כמו שני ילדים שמעתיקים אחד מהשני, והלכנו לעשות לבד.
בתקופה האחרונה עשינו צעד אדיר. מהשמים הובילו אותנו להתקרבות, עם התבגרות והשלמה. ושוב היינו יחד מפוכחים, צלולים, עם האמת, גם כשהיא לא קלה, עם כנות ונעימות ואומץ. שנינו היינו אמיצים הפעם. דיברנו בהערכה, בהקשבה ובכבוד על השונות שהפרידה בינינו וגם על המשותף, העצום.
רמי תקשיב, אתה באמת אירוע יוצא דופן. יהלום לא מלוטש, יפהפה וקורן. זכיתי להיות חלק ממך. חלק מהמשפחה שלך בשנים של טיולים, פיקניקים, שיחות, ארוחות משפחתיות, לידות, גידול ילדים.
וחפרנו אחד לשני ולימדנו אחד את השני משמעות של בית של חברות, הורות.
ולימדת אותי להיות מספיק אמיץ ולהסכים להיפרד. ים של עצב.
