רק לפני שבוע תקף חמאס בתוך מגנן צה"לי בחאן-יונס, ורק ערנות מסוימת של לוחמי כפיר מנעה חטיפה של שניים מהם. מה אנחנו למדים מכך? שחמאס עודנו מתפקד כגוף שמסוגל להוציא פעולות טרור מורכבות, רבות משתתפים, וכאלה שבסופן עלולים להיות בידיו חטופים נוספים. מה היינו עושים אם הוא היה מצליח בכך – מתחילים את המשא ומתן על שחרור החטופים החדשים במקביל לחטופים הישנים?
האירוע הזה הוא רק סיבה אחת לכך שאסור לסיים את המלחמה הזו כאשר חמאס עדיין עומד על רגליו. ולכן, האמת הלא קלה צריכה להיאמר: כאשר מטה החטופים מבטיח להרעיד את המדינה, הוא עושה זאת כדי לדחוף לעסקה שמסכנת את כולנו. אין לנו שום פריבילגיה להסכים למתווה שמשאיר את חמאס בחיים, כי המשמעות תהיה עוד ועוד ניסיונות חטיפה – שסטטיסטית, חלקם עלולים להצליח.
הלחץ הצבאי המסיבי לא יניב לנו סיפוקים מיידיים – וכן, הוא עלול לסכן חיי חטופים. זה נורא, אבל אנחנו חיים בין שלל אופציות לא קלות. מה שהדרג המדיני צריך לדרוש מהצבאי זה לכל הפחות יהודה-ושומרוניזציה של רצועת עזה – כי ביהודה ושומרון אין כיום תרחיש שבו מחלקה של 20 לוחמים יוצאת לפעולת חטיפת ישראלים, חמושה עד צוואר, בלי שנדע על כך מבעוד מועד. ולכן אנחנו צריכים להיכנס אל השטחים שבהם לא תימרנו לעומק, לעיר עזה ולמחנות המרכז, לנקות אותם מאוכלוסייה אזרחית, להרוג את כל המעורבים בטרור ולהשמיד את כל התשתיות שלהם. את המתחמים החשודים ככאלה שבהם מוחזקים חטופינו צריך לבודד, לסגור עליהם כפי שהיינו עושים במקרה שבו נחטף ישראלי לכפר ביהודה ושומרון.
זו הסיבה המהותית לכך שחייבים לסיים את העבודה בעזה, אבל ויש גם סיבה תודעתית – והיא נוגעת לנרטיב שאותו אנחנו משאירים במזרח התיכון. אנחנו חיים בשכונה קשוחה. מסביבנו, בכל עבר, בגזרות קרובות ורחוקות, יש עשרות מיליוני מוסלמים שיושבים ברגעים אלה ממש בטריבונה ולנגד עיניהם אנחנו כותבים את ההיסטוריה. בבסיס הדתי והתרבותי הם מסוגלים בקלות לשנוא אותנו, לשמוח במפלתנו ואפילו להצטרף באופן לא מתוכנן לפלישה המונית לשטחנו, כפי שעשו המוני עזתים. עלינו מוטלת בימים אלו האחריות להראות להם שארגון טרור שהפיק פעולה כמו טבח שמחת תורה לעולם לא יחזור לעמוד על הרגליים, שכל משתתפי הטבח ועוזריהם עוברים מהעולם ושהבסיס שממנו יצאו לטבח הופך לחורבה אחת גדולה.
כן, צריך להרעיד – אבל לא את המדינה אלא את רצועת עזה. לקיים לחץ צבאי אמיתי באזורים שבהם לא עשינו זאת, להבהיר לכל השחקנים – לחמאס, למתווכות הלא הוגנות מצרים וקטאר, וגם לידידינו האמריקאים – שיש רק אופציה אחת על השולחן: שחרור כל החטופים בעסקה אחת שבמסגרתה חמאס לא נשאר בחיים ועזה לא מהווה יותר איום על ישראל. אחרת, אנחנו נמשיך ללחוץ צבאית, עד שנכריע. זאת דרך ארוכה, לא בהכרח קלה, אבל היא חיונית. היא אפשרית – ואין לנו ברירה אחרת.
