מונולוג הפוסט-טראומה של אודי כגן הוא קודם כל שימוש מבריק בכלים אמנותיים (מהומור ועד מוזיקה) על מנת לפתוח נושא שעדיין קשה מאוד לדבר עליו. זהו גם סיפור של אדם, אודי כגן שמו, שביקש להשתמש בכישרונותיו הרבים כדי לשתף בחוויה איומה ובהשלכות הבלתי נתפסות שלה. כגן מתאר גורל משותף לדורות של ישראלים וישראליות שהשתתפו בפעולת לחימה כזאת או אחרת, בין אם היא מוצדקת מאין כמותה (למשל בהגנה על יישובים ב-7 באוקטובר) או פחות (לא חסרות דוגמאות). לכן אפשר ללמוד מהדברים שלו על מה שחווים שיעור עצום מקרב הלומי הקרב, אבל לרקוח מהם משל על "יורים ובוכים" זה קצת שטחי, אפילו זול.
לעומת זאת, ישנה שיחה שלא מתעוררת גם אחרי שכגן שפך את הקרביים וזכה לתשואות. היא לא התעוררה גם אחרי הפעם הקודמת שכגן הפך לסמל, כשכיכב במערכון ה"מחאה" ב"ארץ נהדרת" נגד ההתעמרות הממסדית בפוסט-טראומטיים, בעקבות ניסיון ההתאבדות של איציק סעידיאן: גם אז, ממש כמו היום, לא היה שום ויכוח פוליטי אם יש להעניק ללוחמים ולוחמות את הטיפול הטוב ביותר. לא קיים צד במפה שאומר "לא נראה לנו, תסתדרו". לעומת זאת, על השאלה אם ישראל היא מדינה (שלטון, מגזר ציבורי, תקשורת, חברה) שעושה הכל כדי למנוע מכמה שיותר אנשים את הסבל הנוראי הזה, אין דיון כלל.
לכן, עם כל הכבוד ל"אפקט אודי כגן" (כפי שתואר אמש בחדשות 12) והעידוד החשוב להכיר את הסימפטומים, לזהות אותם ולעודד קבלת עזרה, לא מדובר באירוע מהפכני. למעשה, ההכרה בשלל המופעים של פוסט-טראומה והלם הקרב היא מהמגמות התרבותיות הבולטות של העשור האחרון: "אפקט אודי כגן" התקיים סביב דרמות פופולריות כמו "בשבילה גיבורים עפים" ו"שעת נעילה", למשל, שלא לדבר על השיר "כאב של לוחמים" של עידן עמדי מלפני 15 שנה כבר. וגם סביבם השיח התמקד אך ורק בהיבט האיתור והטיפול, ולא בשאלות בסיסיות. למשל: מהן ההשפעות הרפואיות, החברתיות והכלכליות של נחשול פוסט-טראומטי שמציף את המדינה אחת לכמה זמן? האם מישהו מתחשב בנתונים האלה לפני ולא אחרי?
והנה, בעוד ב"שש עם" דנים ב"אפקט אודי כגן" ודפנה ליאל מציינת, כמעט בלחישה, שמהדיונים בכנסת עולה שהמחסור בלוחמים משאיר פוסט-טראומטיים בתפקידי לחימה, עמד שר האוצר והציג "תוכנית ניצחון". הוא אף משוכנע ש"הצבא יכול וצריך לבצע" אותה. ה"צבא" הוא גם האודי כגנים הבאים. זה מה שכל כך חסר בהתפעלות הלאומית מהמונולוג של אודי כגן: ההבנה שה"שקופים" לא חזרו כאלה משדה הקרב – ככה הם נשלחו אליו.
