שלט עם הנצחה מרגשת לשקד חבני ז"ל, נערה עם גומת חן משכונת העמק בנס-ציונה, שנרצחה בנובה ב-7 באוקטובר, מונף על ידי אוהדי ישראל בכדורסל בפולין הרחוקה, רגע לפני אליפות מכרעת.
מה זה אומר בעצם?
שאי-אפשר באמת להתנתק. שהספורט אצלנו הוא לא רק ספורט. הוא גם הכאבים, האובדן, הזיכרון. זה אומר שאפילו ניצחון חשוב, 71:83 על איסלנד בפתיחת אליפות אירופה, לא מגיע בלי תזכורת למה שעברנו. למי שאנחנו בימים הללו.
את יוסי חבני, אביה של שקד, תמונות ההנצחה מקטוביץ', כולל שירת האל-אל-ישראל, תפסו בהפתעה. נכון, הוא זה שנתן את השלט לאותם אוהדים, חברים מנס-ציונה, לפני שיצאו לפולין, ובכל זאת הופתע ממה שנהיה מזה. הוא בדיוק סיים נסיעה, הוא משחזר. החנה את הרכב, כיבה מנוע, לקח ליד את הנייד. מלא הודעות בווטסאפ חיכו לו, עשרות. ובכולן התמונות מקטוביץ', של דגל ההנצחה של ביתו. של הזיכרון.
"חצי שעה אני יושב באוטו ובוכה מהתרגשות. יושב ובוכה", יוסי חבני, פעם כדורגלן בסקציה נס-ציונה, משחזר. "אמרתי וואו. זה כל כך ריגש אותי. הציף לי געגועים לשקד. אבל הבכי היה גם מהתרגשות. הרגשתי שאנחנו לא לבד באובדן הזה. שכולם איתנו. ובסוף, שמחתי יותר משהייתי עצוב".
"אלוהים נתן לנו אתגר שהוא יודע שאנחנו מסוגלים בוודאות לעבור, ואז הבחירה בידינו – לצאת משם או לא", כתוב על השלט שהניפו האוהדים בפולין. זה משפט ששקד כתבה לחברה, שהייתה בתקופה לא קלה. "במילים הללו שקד מתווה לנו מדי יום את הדרך", יוסי אומר, ונזכר שכשהייתה בכיתה י"א, טסה לטיול בפולין. "ועכשיו", הוא מוסיף, "זה כאילו חזרה לשם. כאילו החברים שלי, שביקשו להנציח אותה, לקחו את שקד איתם. סגירת מעגל".
אז ככה, בעצם, נראתה פתיחתה של אליפות אירופה בכדורסל אתמול, מהזווית הישראלית, הבלתי אפשרית. רומן סורקין הפציץ 31 נקודות, דני אבדיה, הכוכב שלנו בפורטלנד, קלע 20 וקטף תשעה ריבאונדים, ישראל השאירה מאחור את איסלנד, ילדה יקרה הונצחה, ואביה יוסי חבני הזיל דמעות של עצב ושמחה מעבר לים.
נדמה לי שאפשר לקרוא לזה ניצחון.
