תמיד כשצפיתי במרסלו בריאל מדריד, הייתה מנקרת אותה השאלה: מי חישמל לו את השיער?
כלומר, זו הייתה השאלה השנייה. הראשונה הייתה מה לעזאזל כישרון-העל הזה עושה כמגן השמאלי? אחד כזה, חשבתי, לא מבזבזים על עמדה נידחת שאם תעשו עבורה סקר, ולא משנה הערוץ, תגיע אחרונה בסדר החשיבות במגרש. זה כמו לשים את איינשטיין שומר לילה במכון ויצמן, חשבתי. מרסלו הרי לא רואה אחרים במשבצות דומיננטיות יותר. לא עדיף שאת השליטה המשוגעת שלו בכדור, המהירות, הזריזות על מטר מרובע, התחכום, נפגוש יותר קרוב לשער היריב? מה עוזר שמחשיבים אותו כטוב בעולם בעמדה שלו?
זה לא שהשאלה הזו נפתרה מתישהו. רק שלאחרונה היא קמה אצלי לתחייה בגרסתה המקומית. רוי רביבו. זו אותה דילמה, רק בממדים של הכדורגל שלנו.
אני לא זוכר שחקן ישראלי מסוגו. באמת. דריבלים, שאטלים קבועים לתוך רחבת היריב, ומסירות מול שוער שמאלצות אותך להיעמד מול הטלוויזיה, ולצעוק באינסטינקט כזה: ילד, אל תקשיב למאמן, שחק קדימה, יותר קדימה. ורבאק, אל תבזבז אוויר על לרדוף אחרי הכנף של היריבה לקו החמש.
לא סתם, כשמכבי מניעה בשליש הקדמי, החברים מעדיפים את הכדור אצלו ברגל. שהוא יבנה.
צריך לחדד. רוי רביבו זינק קודם בזכות העמדה. מגינים שמאליים זה לא בדיוק המחצב הלאומי שלנו. יותר תלתן של ארבעה עלים. המשבצת השמאלית היא שפילסה לו במהירות מקום במכבי ובנבחרת ישראל הבוגרת. הוא משחק שם יותר מדור תורג'מן, גאנדלמן ולמקין. ועדיין שלושת אלה, חבריו לקסם ההוא של קיץ 2023, יחד עם אוסקר גלוך, כבר מחוץ לישראל. רביבו עוד פה. בעולם לא ממהרים ללחוץ ביט לכסף הגדול שמכבי מבקשת על מגן שמאלי.
רביבו זרח בפלייאוף של העונה שעברה, והאור שלו כבר מסנוור בשבועות האחרונים. רק שבין לבין היה המו"מ הכושל עם קופנהגן, שבו החמיץ הזדמנות להגדיל יותר מפי שניים את השכר, ולצאת סוף-סוף לאוויר העולם. מה שאומר שהכדורגלן הישראלי שאמור להיות הכי מתוסכל, הוא כרגע הטוב ביותר. אבקת פיות של מגן.
לא רק שזה לא מובן מאליו, זה לא מדרך הטבע. וזה אומר שמלבד הנפלאות בדשא, וקבלת ההחלטות השקטה, יש לו איכויות פנימיות. למשל סבלנות, למשל יכולת להתמסר לקיים, למשל ידיעה פנימית למי שהוא. וכן, ניכר שבעלי ניסיון לוחשים לו על האוזן.
בסוף הוא יגיע. זה ברור. הוא כאילו נולד להגיע. יהיה מרתק לראות לאן ובעיקר מאיפה: אם זה יהיה עדיין בגיחה מהשמאל האחורי.
