המשטר הישן והמהפכה // אלקסיס דה טוקוויל } תרגום: הוד הלוי } כרמל } 313 עמ'
'המשטר הישן והמהפכה' ראה אור ב-1856, כ-20 שנה אחר אחיו הבכור, בכל המובנים, 'הדמוקרטיה באמריקה'. 'הדמוקרטיה באמריקה' הוא ספר מזהיר ונבואי, מסמך יסוד בסוציולוגיה ובמדע המדינה ומפתח להבנת העולם המודרני בכללותו, שבו ההוגה הצרפתי, דה טוקוויל, ניתח את הרפובליקה האמריקאית הצעירה והקטנה וראה בה את הדגם שלכיוונו צועד העולם באופן בלתי נמנע. 'המשטר הישן והמהפכה' צנוע יותר בממדיו ובשאפתנותו, אבל גם הוא נחשב לקלאסיקה ואף החדיר לשיח הסוציולוגי מונח מיוחד: "פרדוקס טוקוויל".
טוקוויל (מטעמי קיצור ומהפכנות כאחד הבה נוריד את ה"דה" האצילי) מדגיש שאינו היסטוריון של המהפכה. אז מהי מטרתו וטענתו המרכזית? טוקוויל מציע בספרו לחדור מתחת לפני השטח של אירועי המהפכה ולראות שייעודה האמיתי של המהפכה היה פוליטי וחברתי במובן מצומצם של המושג: יצירת "סדר חברתי ופוליטי אחיד, ששוויון התנאים עומד ביסודו", תוך ביטול כל המוסדות הפוליטיים המתווכים והמבוזרים, כגון האצולה והכנסייה. במילים אחרות (לא של טוקוויל): המהפכה הצעידה את צרפת לקראת הפיכתה למדינת לאום מודרנית שבה הכוח הפוליטי מרוכז במקום אחד ותחת החוק כולם שווים. מטענה זו יוצאת מסקנה פרדוקסלית (ועדיין אין זה "פרדוקס טוקוויל" המוזכר): המהפכה, טוען טוקוויל, בעצם המשיכה תהליכים שבהם כבר נקטה המונרכיה האבסולוטית במאות הסמוכות להתפרצות המהפכה, תהליכים של ריכוז הסמכות במקום אחד והחלשת המשטר הפיאודלי. מכאן גם נובעת, אומר טוקוויל, המרכזיות של פריז בהוויה הצרפתית, בהיותה מרכז הסמכות והכוח, בצורה שאינה דומה לריכוז הזה במדינות נוספות: "לונדון, המאוכלסת באותו מספר תושבים כמו ממלכות מסוימות, לא השפיעה עד כה השפעה מכרעת על גורלם של האנשים בבריטניה. כמו כן, אין אף אזרח בארה"ב שיעלה על דעתו שתושבי העיר ניו-יורק יקבעו את גורלה של ארה"ב". מזווית אחרת: טוקוויל, בטענתו המרכזית, טוען שעקרון השוויון, שהניע כבר את המלוכה במאות שקדמו למהפכה (!), גבר במהפכה הצרפתית על עקרון החירות, ולכן הדרך לקיסרות הנפוליאונית, למשל, הייתה אך טבעית. טענת טוקוויל מדגישה את הפוטנציאל הרודני של המודרניות, כולל הפוטנציאל של עריצות הרוב הדמוקרטית (נושא שמפותח, למיטב זיכרוני, ב'הדמוקרטיה באמריקה'), שנובעת מההאחדה, הריכוז והשכלול באמצעי הפיקוח.
הטענה המרכזית הזו של טוקוויל, מעניין לחשוב, דומה במידה מסוימת לתפיסות מודרניות שחותרות לראות "מתחת לפני השטח", גישות כמו אלה של מארקס או פרויד שזכו לכינוי "הרמנויטיקה של חשד" (על ידי הפילוסוף הצרפתי פול ריקר). הרי גם טוקוויל טוען ש"מתחת לפני השטח" המהפכה אינה אויבת המלוכה אלא ממשיכתה! ממשיכתו של תהליך היסטורי ארוך של האחדה, פישוט, חיסול מבני תיווך.
הטענה המעניינת הזו של טוקוויל, עוד כדאי לשים לב, טומנת בחובה גם הנאה אסתטית, הנאת הפרדוקס: המהפכה אינה כל כך מהפכנית, היא ממשיכה תהליך שהתחילה בו המלוכה, אויבת המהפכה לכאורה! ואכן אין להכחיש שכוח המשיכה של הטענות של טוקוויל הוא גם אסתטי. והוא מתבטא גם בטענה המפורסמת השנייה שיצאה מהטקסט הזה והיא זו שזכתה לביטוי "פרדוקס טוקוויל": המהפכה פרצה דווקא בארץ שהלכה רחוק ביותר בדרך להקלת עולה של העריצות! "מדובר בדבר מפתיע על פניו", כותב טוקוויל באחת הווריאציות של הפרדוקס, המהפכה פרצה דווקא במקומות "שעוּלם של המוסדות האלה [מוסדות הדיכוי מימי הביניים]" היה רופף. "עוּלם של המוסדות האלה נדמה בלתי נסבל ביותר דווקא באותם המקומות שהיה הקל ביותר". או, בניסוח נוסף המופיע ככותרת אחד הפרקים, "איך הרצון להקל על העם קומם אותו".
נדמה כי הפרדוקס הופך לעיקרון מארגן בספר הזה, גם זה (נוכחות עיקרון מארגן) כשלעצמו אמצעי אסתטי. ההוכחה, כמדומה, היא שטוקוויל משתמש בעקרון הפרדוקס גם בטענות משנה. למשל, הנה כותרת פרק המדברת בעד עצמה: "איך מצבו של האיכר הצרפתי היה לפעמים גרוע יותר במאה ה-18 מאשר במאה ה-13, על אף התקדמותה של התרבות". או טענתו על כך ש"אנשי הספר" והפילוסופים הצרפתים של המאה ה-18 זכו להשפעה שאין לה אח ורע אף שהיו רחוקים מחיי המעשה.
היותם של האחרונים רחוקים מחיי המעשה עודד חשיבה מופשטת והביאם למחשבה הבאה: "כולם כאחד חשבו שצריך להחליף את המנהגים המסובכים והמסורתיים שמשלו בחברה בת-זמנם בחוקים פשוטים ויסודיים, אשר יוסקו מן התבונה ומהחוק הטבעי". כאן נוגע טוקוויל — נציג אופייני ומבריק של המרכז הליברל-שמרני הצרפתי, זרם הרבה פחות ידוע בעולם מהזרם שניתן לכנות ברוח הפרדוקס הטוקוויליאני: המיינסטרים הרדיקלי — בביקורתיות במאפיין חשוב של האינטלקטואלים בצרפת: "מדובר באותה משיכה אחר תיאוריות כלליות, מערכות מלאות בחקיקה ודיוק סימטרי בחוקים; באותו בוז לתופעות הקיימות; באותו ביטחון בתיאוריה; באותה נטייה למקורי, למחוכם ולחדָש בתוך המוסדות; באותה קנאות לשינויו של כל ההרכב החברתי על פי כללי ההיגיון ועל פי תוכנית אחת בלבד, במקום לנסות לתקנו חלק אחרי חלק. מחזה איום!" אכן. גם ההפלגות המופרכות של בודריאר ("בוז לתופעות קיימות") או תאוות ההוצאה להורג בגיליוטינה מטאפורית של "המחבר" או "הסובייקט" אצל פוקו ובארת מקופלות בתיאור המוקדם הסולד הזה. •
