ערב יום כיפור הוא זמן של יראה. כילדה פחדתי מהיום השונה כל כך. השקט שירד על הכביש הראשי ליד הבית, ההורים וכולם בחולצות הלבנות, הצום שנראה קשה וארוך, סיפורי המורה על בית המשפט השמיימי ועל הספרים הנפתחים לצדיקים, לרשעים ולבינוניים. בגיל חמש התעוררתי לבדי בבית ולא מצאתי את ההורים וירדתי בפיג'מה אל ההמון שמחוץ לשלושת בתי הכנסת שמעבר לכביש השובת. עד שמצאתי את ההורים פחדתי נורא. בגיל שש או שבע רצתי לשמוע תקיעת שופר במעבר החצייה של אותו כביש, ואופנוע של שוטר שהקדים לנסוע וחשש מזעם המתפללים האיץ ופגע בי. החג הסתיים ברגל שבורה ומגובסת בבית החולים. בגיל 12 פרצה ביום כיפור מלחמה נוראה, שני אחיי גויסו, והחרדה בבית הייתה גדולה. כמו גם השבר בשכונה מן הידיעה על הנופלים, ובהם חברו הקרוב של אחי.
בקיצור, יום כיפור היה עבורי המאיים בחגים. עם השנים ומשנכנסתי לעולם לימוד התורה, הכרתי גם פן אחר ב"יומא", היום הגדול. צד של יופי ואהבה. נדמה לי שערב יום כיפור הוא זמן היראה כפי שמציגים סיפורי האגדה בהם מוצא אדם את מותו בדרך לסעודה המפסקת. לעומת זאת, בוקר היום למחרת הוא זמן היופי, ולקראת הערב הוא זמן של אהבה. "לא היו ימים טובים לישראל כט"ו באב ויום הכיפורים". שעות הצום האחרונות הן זמן של פורקן המתח הנורא.
הפיוט "מראה כהן" מציג את הצד הזה, של יופי ואהבה במחצית השנייה של יממת כיפור. הוא התפרצות שירית של יופי וריגוש בתוך המחזור של יום כיפור. בין פיוטי ההודאה באשמה והתחינות לסליחה מופיע בו האדם במלוא הדרו, בצלם אלוהים ובחילופי מטפורות מלאות קסם. כמו אורות מהבהבים מתחלפים הדימויים זה בזה: רגע אחד הכהן הגדול היוצא מקודש הקודשים הוא כאוהל הנמתח בשמיים, ורגע אחר כוורד בתוך גן שושנים; רגע כאור הנר העדין בחלון, ורגע כמלאך הניצב על ראש דרך. תרבות האוסרת פסל וכל מסכה יודעת לאיין דימויים אסורים בשתי דרכים: גם על ידי הימנעות וגם על ידי הצפה. מה שהוא גם וגם וגם וגם הוא בעצם מעבר לכל דימוי.
המדרש משתמש בתחילית כ' כדי מצד אחד להציע דימוי ומצד שני לומר שזה לא הדבר עצמו – אלא רק דומה לו. בפיוט המבוסס על פרק נ' בספר בן סירא (שלא נכנס לקאנון), המחבר שאינו ידוע מדייק ומשפר אותו בתבנית אקרוסטיכון, כלומר מפרט את הדר מראה הכהן במטאפורות העוקבות אחר סדר האלף-בית. הפיוט, שנעשה ללהיט בסגנון חסידי על ידי מקהלת "פרחי לונדון" בשנות ה-70, מענג את הדמיון בנדירות הצבעוניות והחגיגיות והפואטיות של מילותיו. הוא נודד בין שיר השירים לרומנסה ספרדית. הארוס, תשוקת החיים, מורגשת בין השורות לא לאהוב או אהובה אנושיים אלא לרגע המרטיט המתרחש ביום הכיפורים, היציאה של נציג הציבור מבית קודשי הקודשים בשלום.
בית קודשי הקודשים הוא המקום הטעון ביותר בעולם. כור החיים שמלא בנוכחות השכינה. רק אדם אחד בעולם ורק ביום אחד בשנה מותר להיכנס בו. הכניסה המפעימה היא גם סיכון עצום. המפגש עם העוצמה המוחלטת עלול לכלות את הנכנס. ומשום הסכנה, הכהן הגדול היה קשור בחוט על קרסולו. שאם ימות בתוך קודש הקודשים אפשר יהיה למשוך אותו החוצה. אולי כמו דימוי הזקן והים של המינגוויי, המשורר העתיק מתאר קלוז-אפ של אדם שזכה למפגש בתוך קודש הקודשים ויצא בשלום. מראהו חגיגי וסוער ומלא חיים באופן שאפשר לתאר רק בריבוי דימויים או בשתיקה.
