כשהרחובות מתרוקנים ורק ריח מרק העוף עוד תלוי באוויר, מתרחש המחזה הקבוע: העבריינים, הפושטקים, יוצאים ממאורות הסמים או מגיחים מן המרתפים העשנים, זורקים את הפילטר האחרון ונושאים תפילה.
במקום הזה אפילו יום כיפור לובש פרודיה. אפילו אלוהים מגלגל עיניים.
אלה שביומיום שולחים ילדים לרוץ עם מנות חומות ולבנות, שוברים מנעולי רכבים, פורצים לבתים ומוסיפים פחד בלב מבוהל ממילא של ילד שיורד למכולת – מתעטפים לפתע בלבן: נעלי בד, חולצה מגוהצת, טלית וכיפת בר-מצווה מבהיקה.
הם מתייצבים בבית הכנסת הקטן, נראים כמו מלאכי חבלה שמנסים להתחזות למלאכי רחמים. שפתיים ממלמלות "על דעת המקום ועל דעת הקהל" כאילו זה המסדרון הראשי המוליך לגיהינום הפרטי שלהם. העיניים מזוגגות, חצי מחפשות גאולה, חצי סופרות מי מהשכנים רועד מולם. הם משירים מבט אל התקרה, כאילו שם, בין מנורות הפלורסנט לקורי העכביש, מסתתרת החרטה.
המהוגנים נאנחים, מקווים באמת שמשהו ישתנה. אבל הם יודעים. כולם יודעים: ברגע שהשופר יקרע את האוויר והצום יישבר, יישבר גם הלובן. החולצות יתלכלכו שוב בדם, בזיעה, באבק פלילי. הנדרים יתמוססו כמו קרטיב בין אצבעותיו של זב חוטם.
העבריינים ימשיכו לצבור חטאים חדשים במבצע חפוז של "קנה אחד וקבל עשרה". וביום כיפור הבא שוב לבן, שוב מבטים מזויפים לשמיים. גן עדן בהקפה, גיהינום במזומן.
