בדקה ה-26 כבש דן ביטון את השער הרביעי של הפועל באר-שבע לרשת של עירוני טבריה. אפשר לחשוב על הרבה דברים שראוי לעשות אחרי שמבקיעים את הרביעי מול יריבה נחותה בשלב כל כך מוקדם – לרוץ לחגוג עם הקהל, אולי לגשת לשוער ולומר "סליחה, אבל אין מה לעשות, אני בעל מקצוע" - אבל על דבר אחד קשה לחשוב: לרוץ אל הרשת, למהר לשלוף מתוכה את הכדור המפרפר ולהשיבו אל עיגול האמצע, כאילו העניין שעל הפרק טרם הוסדר.
עוד יותר מפעולה שמוסיפה למשחק זמן שאחרת היה אובד במצולות - כמה שניות כבר נחסכו בכך, עשר? - ריצה עם הכדור לעיגול האמצע היא קריאת הקרב של הכדורגלנים. היא מעבירה מסר מאיים של "אנחנו איתכם עוד לא סיימנו". יכול להיות ששחקני טבריה כבר הרגישו זאת בעצמותיהם, אבל עתה הם קיבלו לכך חותמת. עוד יותר משנראתה מאיימת כשעלתה ליתרון 0:3 אחרי 18 דקות, עוד יותר משנדמתה מסוכנת כשכבשה את הרביעי וסמביניה מטבריה הורחק, באר-שבע הטילה מורא כאשר ביטון מיהר להוציא את הכדור לעיגול האמצע כאילו גם החמישי לא ישביע אותו.
לרוב, זו צורת התנהגות השמורה לישורת האחרונה של העונה, זמן שבו מבינים כולם שהכרעה על הפרש שערים היא תרחיש אפשרי, וכך לא פחות משחשוב אם מנצחים במשחק, חשוב בכמה מנצחים. אבל ביטון יודע יותר מזה, יודע כמו שיכול לדעת רק מי שסוגיית הפרש השערים הייתה כה מרכזית בסיפור האליפות שהפסיד בעונה שעברה. נכון, מכבי ת"א הקדימה את באר-שבע בשתי נקודות ולא בשני שערים, אך השוויון המתמשך בין השתיים הפך את המחזורים האחרונים לשאלה של הפרש, וכנראה שהיה חורץ את גורלה של באר-שבע לסגנות גם אם הייתה מנצחת בטדי במחזור הלפני אחרון. "הפרש השערים" זה אולי אספקט שחשיבותו מתבהרת רק ברגעי הסיום, אבל זו מתמטיקה פשוטה. השער שנדמה כל כך חשוב במחזור ה-33 הוא כזה רק בגלל השער שלא הבקעת במחזור השני. עבור באר-שבע, אין משחק מוקדם מדי בשביל לכבוש בו שער אחד יותר מדי. ובלי קשר, עבור קבוצה שהספק לגבי ההתקפה שלה עמד במוקד העניין במשחקיה באירופה, כל שער הוא לא רק חלק מחישובים מתקדמים שטיבם יתברר בהמשך, אלא עונג עכשווי. אם מישהו בטבריה נפגע, ביטון מתנצל. זה לא הם, זה הוא.
