כדי להקיף את היצירה של מתי כספי לאורך השנים לא מספיקות שלוש שעות, גם אם הן מרגשות ועשירות באורחים ובאהבה, כפי שהיה לאורך רגעים רבים מופע המחווה שנערך לו שלשום (מוצ"ש) באמפי רעננה. האיש שאל פעם כמה שירים אפשר להמציא בכלל, והתשובה היא 1,400, לא פחות: זהו מספר השירים שבהם היה כספי מעורב כמלחין, כמבצע, כמעבד או כמפיק. וככל שהנתון הזה בלתי נתפס, הוא בעצם די הגיוני, מכיוון שעוד לפני שכספי הבין שהוא יכול להיות זמר, הוא היה מלחין. ה-מלחין. ועוד לפני שחלם לבצע את השירים שהלחין, אהב לשלוח אותם לאחרים, ואלה שמחו לקבל אותם. הוא עשה זאת גם בהמשך דרכו, וכמה מהנמענים המאושרים האלה – ובהם ריקי גל, אריק סיני וגלי עטרי – קיבלו ממנו יופי של מתנות, ואתמול הם ורבים נוספים החזירו לו עליהן באהבה רבה.
זה היה מופע לא אחיד, ששיאו נרשם כבר לאחר השיר הראשון שביצע שלומי שבת, "ילדותי השנייה": כספי הוסע לבמה על גבי כיסא גלגלים והודה בקול שבור ונרגש עד דמעות ליוזמי הערב ולאמנים הרבים שעלו אחרי שהוא ירד מהבמה. לא כל הביצועים עברו את הפרפקציוניזם של כספי כמפיק וכמעבד. לא כולם עברו בשלום אפילו את האוזניים שלי, אבל גם במקרים הקשים ביותר, את הכוונה הטובה של המבצעים אי-אפשר היה לפספס.
למרות חסרונם של כמה אמנים מתבקשים (את "לקחת את ידי בידך" של יהודית רביץ ביצעה מצוין אסתר רדא, ואת "מישהו" הגיש ארקדי דוכין), רשימת האמנים הייתה ארוכה ומכובדת. בכל זאת, כמה פעמים בחייכם ראיתם באותו ערב, ובהפרש של שתי דקות, גם את שלמה ארצי (שביצע את "ואותך", ואת "מקום לדאגה" בדואט עם ריקי גל) גם את שלום חנוך (עם משה לוי ליד הפסנתר ב"זה מכבר" וב"לא ידעתי שתלכי ממני"), וגם חזיתם בשניים מחמשת חברי "זהו זה!" (מוני מושונוב ואבי קושניר, שגובּו ברן דנקר וריגשו ב"מרוב אהבה")? גם מקומו של שלמה גרוניך, השותף של כספי לאלבום האיקוני "מאחורי הצלילים" מתחילת דרכם, לא נפקד, והוא ביצע עם בתו ים את "ציור".
ההומור, שתמיד היה חלק מהמוזיקה של כספי, קיבל ביטוי בין היתר בזכות עידן אלתרמן ואבי גרייניק ששרו את "שיר עם נקי", חיים אוליאל ושני בניו שהרימו את האמפי עם "חדוז'ה", ורועי בר נתן, המנחה, שחבר לגיא מזיג לביצוע מחרוזת הומוריסטית עם יותר מ-50 משיריו של כספי בשש דקות. השניים מבצעים את הגֶּג החמוד הזה כבר כמה שנים במופעי הצדעה, ובכל פעם הטריק עובד מחדש.
הרצון לגוון את רשימת המשתתפים ולא להיצמד רק לוותיקים, מובן ונכון. הבעיה היא שלא כל המבצעים הביאו ערך מוסף אמיתי. בין הבולטים לטובה אפשר לציין את מירי מסיקה ב"חלומות ארוכים" (של ריקי גל במקור), את אמיר דדון ב"ברית עולם", את אביתר בנאי שנסק גבוה מעל הרי גלבוע ב"שיר היונה" (שביצעה נתנאלה במקור), ואת לאה שבת שהכניסה המון נשמה ל"עוד יבוא היום". מה שכן, לזכות המפיקים והעורכים האמנותיים של הערב, אתי אנטה-שגב ואוהד בן אבי, ייאמר שהחלוקה המגדרית על הבמה הייתה די שוויונית. וגם אם קצת מוזר להתעכב על ענייני מגדר בערב הצדעה מוזיקלי, חשוב לעשות זאת משום שזה טרם הפך לסטנדרט כאן.
אבל בסוף, וגם בהתחלה, העיקר הכוונה: להצדיע לאיש שיצר כאן מוזיקה נפלאה וכעת נאבק על חייו. וכשארצי וגל חתמו את הערב עם "מקום לדאגה", כשמאחוריהם מוקרנות תמונות החטופים, הם העניקו משמעות נוספת ומצמררת למשפט "אסור לקטוף את פרחי הגן".
בסך הכל, למרות העובדה שהמופע לא פזל לאגפים היותר-נסתרים של כספי (מאלבום המופת שלו "סוף היום" בוצע רק "עוד תראי את הדרך", ואפילו "נערת הרוק" שכספי הלחין לגל נשאר בחוץ), והעדיף להיצמד לשורת להיטים שכל אחד יכול לפזם (והרוב גם עשו זאת) – הוא הצליח להזכיר את התרומה האדירה של כספי למוזיקה הישראלית. בעידן שבו הפופ נעשה נטול הרמוניה והמלודיה שבו דלה עד לא קיימת, נעים להיזכר שפעם כתבו כאן להיטים מסוג אחר, וראוי לקוות שהאיש שאלפים יצאו מהבית לכבודו שלשום, יזכה לחזור לעשות מוזיקה בקרוב.
הכתבה המלאה – בערוץ התרבות של ynet
