1. הרוח הישראלית. שימו בצד את הכישרון האדיר שיש לנבחרת הזו. עזבו רגע דיבורים על תרגילים ושיטות משחק. יש משהו אחר, מיוחד, כמעט קוסמי, בחבורה של אריאל בית הלחמי. החיבור הנדיר, כמעט עיוור בין השחקנים, התחושה הזו של הביחד והמוטיבציה האדירה של אחד מהם להראות לכל אירופה: ישראל היא הרבה יותר ממלחמה שרואים בחדשות, יש פה גם שפיות. יש פה גם כדורסל. ה-69:82 על צרפת אתמול הוא הרבה מעבר לסיפור דוד וגוליית. הוא סוג של אמירה: "לא תנצחו אותנו".
2. הטריף אותם. לא מדובר רק בחומר האנושי ממנו מורכבת הנבחרת הזו, המציאות ההזויה היא זו שכותבת את האגדה. מדינה שנמצאת בתקופה הקשה ביותר מאז הקמתה, שמנודה כמעט בכל העולם ואיכשהו מנסה להמשיך להיות חלק מחגיגת הספורט של יבשת אירופה, שם קשים כלפיה במיוחד. נבחרת שכדי להשתתף באליפות בפולין צריכה להיות סגורה בבועה, מוקפת מאבטחים וכוחות מיוחדים, לחוות עוינות בכל מקום, לשמוע שריקות בוז בזמן נגינת ההמנון, לראות דגלי פלסטין ביציעים והפגנות מחוץ לאולם.
השחקנים שמעו לפני המשחק שהמארגנים סירבו להכניס דגל ישראל ועליו שמות החטופים, וזה הטריף אותם. ואז הכל התפוצץ על הפרקט. אף אחד לא ייקח מנבחרת ישראל של 1979 את הניצחון על יוגוסלביה באליפות אירופה באיטליה, שנחשב עד היום לגדול בתולדות הכדורסל הישראלי, אבל מה שעשתה אתמול הגרסה של 2025 בקטוביץ' בהחלט מאתגר את אותו הישג מיתולוגי.
3. דמעות של אושר. השחקנים היו עם דמעות בעיניים בסיום, רצו אל 500 האוהדים שנשמעו לאורך כל המשחק כמו 5,000, וקיבלו אותם בשירת "אל תירא ישראל אל תירא, כי גור אריה הלא אתה". גם כשהיה קצת קשה וכשנבחרת נקלעה לפיגור, הקהל היה שם, עודד, תמך, לא הוריד את הראש – וסתם את הפה בגדול לאוהדי היריבות שהפריעו בזמן נגינת "התקווה". תומר גינת ורפי מנקו לקחו דגל ישראל מאחד האוהדים ורצו איתו אל תוך הפרקט, הרימו אותו בגאווה. אושר טהור.
4. תשובה לזחיחות. אחרי שני ניצחונות, כולל על סלובניה ולוקה דונצ'יץ', בצרפת חשבו שהם הולכים לטיול. אלכס סאר, שנבחר שני בדראפט 2024 על ידי וושינגטון, קיבל מנוחה ולא נרשם למשחק, והתחושה מהרגע הראשון הייתה שהצרפתים הגיעו זחוחים. ברגע בו הבינו שיש להם יריבה רצינית, זה כבר היה מאוחר מדי עבורם מול האנרגיות המטורפות של הישראלים.
5. מאמץ קבוצתי. דני אבדיה, שכל סל שלו מלווה בתנועות משלהבות, הוביל עם 23 נקודות ושמונה ריבאונדים (וגם חמש חטיפות בעוד הופעה הגנתית מעולה), אבל למשחק הזה היו עוד גיבורים. ים מדר, שסוחב פציעה בברך ולא היה בשיאו בשני המשחקים הקודמים, הביא את הלב הענק שלו וסיים עם 17 נקודות; תומר גינת (14) הראה שוב למה הוא נחשב לאחד השחקנים המוערכים בנבחרת; רומן סורקין (12) נתן את הטון והנשמה מתחת לסלים ואיתן בורג (5) היה השפן של בית הלחמי מהספסל. קאדין קרינגטון שוב איכזב עם ארבע נקודות, וגם יובל זוסמן (3), רפי מנקו ונמרוד לוי (2 כל אחד) הסתפקו בתרומה צנועה לערב שייכנס לפנתיאון של הכדורסל הישראלי.
ניצחון מחר על בלגיה יבטיח את הכרטיס לשמינית הגמר, אבל תסלחו לנו – אחרי מה שראינו אתמול – מותר לנו גם לדבר על מיקום גבוה שיאפשר ככל הנראה יריבה נוחה יותר.
הרבו לקלוע לצרפת: זאקרי ריזאשה 14, אלי אוקובו 13, ג'יילן הורד 12.
"אף אחד לא ישרוק בוז בהמנון שלנו"
אבדיה היה בטירוף בסיום: "לא הצלחתי להירדם מהזריקה האחרונה של פולין, אולי רק ב-5 בבוקר. באנו עייפים, אבל זה לא משנה. זו נבחרת ישראל". תומר גינת התערב בראיון וצעק: "אף אחד לא ישרוק בוז בהמנון של ישראל".
אבדיה הוסיף: "זה העם שלנו, האחים שלנו. אין לי מה להגיד, אני מאושר. צריך להישאר צנועים".
גינת: "כבוד ענק בשבילנו. כששוב שורקים לך בוז בהמנון, זה עושה לך משהו. מקווים שזה לא ייגמר. יש לי צמרמורת, זה אחד הרגעים הגדולים בקריירה שלי, אם לא הגדול ביותר".
בית הלחמי: "ניצחון גדול, באמת שיחקנו ממש טוב. מה עוד אפשר לומר אחרי משחק כזה? עוד לא סיימנו את העבודה".
