לפעילות גופנית יש השפעה מוכחת ומשמעותית בהפחתת הסיכון ללקות באירועים בריאותיים כגון התקף לב, שבץ מוחי ועוד. מחקרים מראים שבאמצעות פעילות גופנית בלבד ניתן להפחית את הסיכון לתחלואה במחלות אלה ב-50 אחוז. אולם כמו כל טיפול רפואי מניעתי אחר, גם פעילות גופנית שמבוצעת בהתאם להמלצות הרפואיות עדיין לא מהווה הגנה מלאה מפני אירועים אלה. כתוצאה מכך, יש אנשים שהקפידו על שגרת אימונים ולמרות זאת עברו אירועי בריאותי. רבים מהם מרגישים מתוסכלים על כך שביזבזו זמן ומאמץ ובפועל לא זכו לתועלת הבריאותית המקווה. בנוסף, אנשים שלא מבצעים פעילות גופנית מתרצים זאת בכך שהם "מכירים איזה מתאמן רציני שלמרות הפעילות הגופנית האינטנסיבית שביצע עדיין סבל מאירוע בריאותי משמעותי – וזו הוכחה שלאימונים אין באמת השפעה".
והנה מידע שאולי ישנה את התמונה. בעוד ההשפעות המניעתיות של הפעילות הגופנית די מוכרות, יש לה השפעה נוספת ופחות מוכרת: היא גורמת לכך שגם אם בעתיד הם יעברו אירוע בריאותי, כגון התקף לב או שבץ מוחי, העובדה שהתאמנו לפני כן תגרום לכך שהאירוע ישפיע עליהם בצורה קלה יותר בהשוואה לאנשים לא מאומנים. מחקרים מראים כי אצל אנשים שהיו פעילים כחודש לפני שעברו אירוע לבבי או אירוע מוחי, היקף הנזק שנגרם לרקמת שריר הלב או לרקמת עצב המוח היה קטן ב-20 אחוז בהשוואה לזה שנגרם לאנשים לא פעילים באותו גיל ובאותה חומרה של מחלה. גם יכולת התפקוד של איברים אלה וגם היכולת התפקודית של הגוף כולו הייתה גבוהה יותר לאחר האירוע הרפואי בהשוואה ללא פעילים.
מדוע זה קורה? כי לפעילות הגופנית יש השפעה מגינה ישירה על הרקמות. היא מתרחשת במנגנון פיזיולוגי בשם "pre-conditioning" ("התניה מוקדמת"), שגורם לכך שביצוע מאמץ מקדים יוביל לשיפור ביכולת של הרקמות השונות לשרוד במצבי דחק כגון ירידה באספקת החמצן, עלייה בעומס מכני מוגבר ועוד. למרות שמנגנון הגנה זה פחות מוכר, מעשית כל מתאמן כבר חווה אותו באופן אישי. ההשפעה המוכרת ביותר היא הופעה של כאבי שרירים יום לאחר אימון מאומץ, אשר חולפים לאחר 24 שעות. כאבים אלה אופייניים בעיקר לאימון הראשון לאחר פרק זמן ללא אימונים. באופן פתאומי, לאחר אימון אחד או כמה אימונים הכאבים "נעלמים". זה לא שהכושר השתפר פלאים. מדובר על אותו מנגנון "התניה מוקדמת".
מה בעצם התרחש? האימון מדמה מצב דחק בסביבת השריר, שנובע מעומס מטבולי כתוצאה של מדרישות אנרגטיות גבוהות מצד אחד, אספקת חמצן מוגבלת מצד שני ועומס מכני המופעל על סיבי השריר. גירויים אלה גורמים למעין נזק מזערי לרקמת השריר, והסימפטום הוא כאבים יום לאחר המאמץ. בשלב ההתאוששות, הגוף מפעיל בתגובה מנגנונים ייחודיים שמטרתם שיפור העמידות של תאי השריר במצבים דומים. הוא עושה זאת באמצעות שיפור מהיר ביעילות המיטוכונדריה, שאחראית על יצירת האנרגיה בתא, כדי שתתפקד טוב יותר במצבים של ירידה באספקת החמצן; יצירה של "חלבוני העקה", שתפקידם לחזק ולייצב את השלד של התא כדי שיהיה עמיד יותר לעומסים מכניים; ויצירה של תאי מערכת החיסון, שתפקידם לנטרל את פעילות הרדיקלים החופשיים ולהפחית את התהליך הדלקתי שמתרחש בעקבות מאמץ.
השפעתם של מנגנוני הגנה אלה מהירה הרבה יותר מאשר ההשפעה של שיפור הכושר הגופני. מחקרים מראים שדי באימון קל בטווח של יומיים עד ארבעה לפני המאמץ הבא כדי להשיג השפעה מגינה חלקית על השרירים. או במילים האחרות: קודם כל הגוף מכין את עצמו לכך שנוכל להמשיך לבצע עוד פעילות, ורק בהמשך הוא גורם לשיפור בתפקוד הפיזיולוגי שהוא בעצם האפקט של האימון.
אותו מנגנון קיים לא רק בשרירים אלא גם בלב ובמוח. בניגוד לשרירים, התפקוד של אלה תלוי לחלוטין באספקת הדם. ירידה באספקת הדם אליהם, אפילו לזמן קצר מאוד, גורמת לפעמים לנזק בלתי הפיך. תופעת "ההתניה המוקדמת" מובילה לשיפור העמידות של הלב והמוח למצבים של ירידה באספקת החמצן. זאת משום שבפועל המאמץ הגופני "מדמה" מצבים כאלה. כך, לדוגמה, בזמן מאמץ עולה זרימת הדם בכלי הדם בלב, יותר לחץ מופעל על דופנות כלי הדם, ובתגובה הם מייצרים ומפרישים חומרים שמרחיבים את כלי הדם. יכולת זו הופכת לקריטית כאשר נוצרת חסימה בזרימת הדם – כמו בשבץ ובאירוע לבבי. גם יכולתו של הגוף לנצל טוב יותר את הדם שכן מגיע לרקמות – עולה משמעותית.
הכלל החשוב בשימור פעולת מנגנון זה הוא שמירה על רצף של אימונים. בכדי להשיג הגנה משמעותית על רקמת הלב והמוח צריך להתאמן לפחות חודש ברצף, כל שלושה ימים, בדרגת קושי קלה עד בינונית. וזו המלצה מכל הלב.
הכותב: פיזיולוג ופיזיותרפיסט, מכון פיזיולייף (plife.co.il) לפיזיותרפיה וכושר אישי
