נשארנו לבד. לגמרי לבד. לבד בבית הבוער.
אפשר לקפל את הכיבוד, שום אורחים כבר לא יבואו. חיי התרבות בישראל הם כעת בועה סגורה, גטו, אין יוצא ואין בא. בעיקר בא. ולמה שיבואו? הסוכן שלהם אומר להם שמדובר באזור מלחמה, או שיחרימו אותם בעולם, או שעדיף שיקשיבו למצפונם הקטן והילדותי שלוחש להם "פרי פלסטיין", ולפיכך שום פיגורה בינלאומית סבירה לא מתקרבת לרדיוס. שום אמנים בולטים, שום פרפורמרים, שום הפקות, להקות, תקליטניות.
גם הקיץ, כמו קודמו, עבר ללא ביקורים של אמנים בינלאומיים כלשהם – אלא אם נגה ארז ודודו טסה מספיק בינלאומיים בשבילכם – והמרחק בין העולם לפארק הירקון מעולם לא נראה יותר גדול ובלתי ניתן לגישור.
במוזיאונים המצב קשה במידה זהה; כולם שולפים מהבוידעם את האמנות הישראלית לדורותיה, במוזיאון ת"א מובילות תערוכות של ראובן רובין ויוסי מרק, בירושלים אוסף אמנות ישראלית אקלקטי, מיכל רובנר ועוד כמה שמות מקומיים. על יאיוי קוסמה וג'ף קונץ הבאים תמשיכו לחלום.
לגבי פסטיבלים והפקות במה – ובכן, ישראל מושקעת כולה בהפקה בודדה שרצה קרוב לשנתיים ולא נראה שעומדת לרדת בקרוב בעזה, אבל הפרפורמנס הזה סגור לקהל הרחב והביקושים ממילא מצומצמים. פסטיבל ישראל – צינור חמצן שמזרים אוויר בינלאומי על בסיס שנתי – נדחה בגלל איראן, ואז התקיים בקטנה וניזון ברובו המכריע מאמנים מקומיים. למעשה, בידודה התרבותי של ישראל כמעט הושלם, בשעה שהבידוד המדיני, הכלכלי והתיירותי עדיין בעבודה בחסות ממשלה שעושה אמנם מאמצים ניכרים להשלימו, אבל גם רומא, אתם יודעים, לא נהרסה ביום אחד. אפילו אמזון שולחים לפה פחות מאי פעם, בתוך זמן ארוך מאי פעם, והתחושה היא של משק אוטרקי כמעט מושלם: אנחנו נדרשים לצרוך אך ורק את מה שאנחנו מסוגלים לייצר. רוב הזמן, מתברר, אנחנו מסוגלים לייצר עוד פרקים של 'האח הגדול'.
נכון, יש לא מעט ישראלים – שמחה רוטמן ועמיחי שיקלי, אם לשלוף שניים – שבוודאי יברכו על המוגמר הזה, בעיקר כי "עם לבדד ישכון" תמיד עשה להם את זה יותר מ'אנחנו העולם'. אבל אם העולם הוא משהו שחלקנו, לפחות, עדיין צריכים שיגיע עד אלינו – בעיקר כי רוטמן ושיקלי מגיעים עד אליו ללא הרף על חשבוננו – קחו בחשבון שסניפי העולם בישראל סגורים כעת, אנא נסו שוב במועד מאוחר יותר. עדיף בשש אחרי המלחמה.
