על דשא ירוק זוחל בחדווה פעוט. הוא רק בן תשעה חודשים, והסקרנות קוראת לו לחקור את המרחב החדש. זו לא החצר של המעון או המשפחתון שבו היה אמור להתחיל, זהו בית העלמין בקריית-ביאליק.
ליאור לובלינר, תינוק עם ירכיים שמנמנות ובגד גוף, לא יודע. הוא לא יודע שסביבו עומדים דום חיילים עצובים ועייפים שאיבדו עוד חבר. הוא לא יודע שאמא מתקשה למצוא את המילים. הוא לא יודע שכאן, בדשא הזה, ייטמן ממש תכף אבא אריאל.
אריאל וברברה לובלינר הם ישראל היפהפייה. הוא עולה מברזיל, היא עולה מספרד. הם הכירו בקיבוץ נען כשלמדו עברית. הגשימו את החלום הישראלי באופן הכי משעמם שלו: דירה במחיר למשתכן בצפון, לימודים, ילד קטן וחמוד – וגם תג מחיר של ארבעה סבבי מילואים. אריאל יצא פעם אחר פעם מתוך מחויבות. הוא הותיר אישה מצפה, ואז רעיה בהיריון, ואז אם אחרי לידה, ואז פעוט קטנטן שהיה אמור להתחיל ממש אתמול את המעון.
כעת ליאור יתום, ברברה אלמנה, ואריאל? הוא סמל. החלל ה-900 של המלחמה הארורה. מתי, מתי כבר תיפסק הספירה.
